לפני 11 שנים. 5 ביוני 2013 בשעה 20:07
אין סיכוי שאני אצליח לשתוק.
אני אשב אצלה בחדר ,אנעל לסתות ובסוף הבטן תכריע ואני אקיא עליה שאריות של לבה.
אני אשרוף לה את השולחן והציורים החמודים שתלויים מעליה,
השערות שלה יצחינו את כל החדר עד שיתקבל ריח של עוף צלוי מהול בקירות גבס
ואז אני אצית את הדלת שלה ושל האחרות
אפילו הבכי שלהן לא יכבה את האש שלי
זה ירגיש כמו הזמן המתאים לחלוץ נעליים, לצעוד על הגחלים
ולנסות להרגיש משהו.