גוונים של חופש

מאפרה מלאה בדלי סיגריות מעוכים.
שקט של מוצאי יום הכיפורים. שני גברים תל אביבים.
מקשיבה, מוצצת את הסיגריה שלה.
טבעות עשן אפורות ומרטיני מחזירים את השפיות לתל אביב.

הוא מביט בשמלה ההודית המקומטת שלה. עליה ועליו.
שעון הרולקס שלו, תיק המנהלים מונח בפינה, הכל מסודר.
המזוודה הקטנה שלה זרוקה בפינה.
אין לה הרבה חפצים שיקשרו אותה למקום אחד.

ממתינה שיציתו לה את הסיגריה הבאה ושומעת את הצליל.
האורח צוחק בקול נמוך: U've got a mail .
היא מושכת בכתפיה בלי לשים לב.
חיים תזזיתיים, על מזוודות קלות, לא נשארת הרבה זמן במקום אחד.
הוא ידע עליה כשהזמין אותה להיות שותפה בדירה השכורה.
"שותפה ולא יותר" אמרה לו והמתינה שיצית לה את הסיגריה שלה.

ההודעה הגיבה לפוסטים שלה. ביקש להכיר, אהב את מה שכתבה.
"אנחנו חייבים להיפגש."
מילים נכונות תמיד סגרו את המזוודות שלה והיא יצאה לנדודים.

"הוא יודע לכתוב." חשבה וחזרה לכסא הקש הקלוע, לסיגריה שלה.
הסיגריה נשרפה במאפרה.
הוא הביא קפה בוץ לשלושתם וחפיסה חדשה בשבילה.
הקפה החזק והחם צרב את לשונה והיא הפריחה שוב טבעת עשן.
"החלטת להכיר מישהו משם?"
"כן, אני אוהבת התנסויות חדשות."

המילים נשארו באויר, תלויות כמו ענני העשן שלה.
היא יודעת שהמילים שלה פגעו בו.
האורח מביט בהם.
טבעות של עשן מסתלסלות מהמרפסת לאויר התל אביבי.

"התחילי בלבנה העליונה משמאל". משפט סתמי אבל הוא צמרר אותי והזכיר לי.
לכל אחד יש מקום שם למעלה עם הדברים ההם שדוחפים בפינה. הלבנה העליונה משמאל היא המקום שלי. צמוד לה מדף ועליו הדברים שנשכחים במשך השנה.

היא מונחת על המדף עטופה היטב בתוך שקית הניילון. אטומה וקשורה. הקת הכסופה והמחורצת והלהב החד המחודד בקצה. אני לא צריכה להביט כדי להיזכר בה. הידית ממתכת כסופה וחזקה עם שלושה פיתוחים מחורצים ובמרכז כל אחד מהם אבן קשה ונוצצת דמוית יהלום ומהלהב לא ניקיתי עדיין את הדם הקרוש. שמתי אותה בשקית הניילון הדקה, אטמתי ודחפתי אותה למדף ליד הלבנה העליונה משמאל. אולי המשטרה תצטרך אותה. הדם הקרוש על הלהב הוא עד יחיד למה שקרה.

עבדנו ביחד. בהתחלה לא חיבבתי אותה אבל היא רצתה שנהיה חברות. היא סיפרה לי דברים שלא יכלה לספר לחברות האחרות שלה שהכירו אותה ואותו. אני לא הייתי מ"הם". הייתי מבחוץ. היא אהבה את מבט התימהון בעיני ואת הזעזוע שהסיפורים שלה עוררו בי. היא יכלה לצחוק על הצעירה שלא הכירה את החיים בחוץ ולהרגיש קולית.

לא הכרתי אותו. אני לא יודעת איך הוא נראה אבל כאילו הכרתי אותו יותר מאשר אישתו החוקית. אישתו וילדיו לא ידעו עליו מה שאני ידעתי. היא סיפרה לי הכל: על הפגישות שלהם, על ההצלפות, על הריחוף אחרי הכאב ועל אהבתה לו. פעמיים בשבוע הספיקו לה ושיחת טלפון יומית כאשר הוא מצא זמן אליה. היא המתינה לשיחה והביטה כל זמן העבודה לעבר הפלפון שלה. כשצלצל עיניה זהרו והיא חייכה. שיחה אחת מילאה אותה למשך יום שלם כשהיא מצפה לפגישות שלהם. היא קיבלה את מיקומה האחרון בתור ללא מחשבה שניה. כמו כלבה בלהקה היא ידעה את מיקומה אחרי אישתו ילדיו וחבריו והסתפקה בו. הוא הגדיר את מקומה בפעמים הראשונות שנפגשו. הוא קרא לה "כלבה" והיא קיבלה את הכינוי ולמדה לאהוב אותו.

לא הבנתי אותה והיא ניסתה להסביר.
היא סיפרה על "הכלוב" ועל האנשים שבו, על תחושות של ריחוף מרוב כאב ועונג, על התמסרות, ועל הדרכים השונות שלהם לאהוב.
מבלי שהיא ידעה גלשתי לשם, מנסה להבין אותה. ככל שקראתי הרגשתי שהיא והוא הם מהקיצוניים שבהם.

-"הוא מבקש ממני מתנה." הלב שלי ניבא דברים רעים אבל היא צחקה.
ראיתי את הקת הכסופה היפה עם החריטה והיהלומים המזויפים והלהב החד כשהיא קנתה עבורו את המתנה. הוא רצה שהיא בעצמה תקנה אותה. לפעמים היא לא יכלה להישען על הכסא אחרי הסשנים שלהם. היה לה עור טוב שהתאחה מהר אבל אני הבנתי בלי שהיא סיפרה. כמה פעמים ראיתי על ירכיה כמה פסים דקים ואדומים של דם שנקרש והיא משכה את חצאית המיני שלה למטה וביום למחרת הופיעה במכנסיים. התרחקנו. אמרתי לה שאני לא מבינה והיא הסכימה.

"עד שלא מרגישים סאב ספייס לא יכולים להבין את ההרגשה. הוא לא עושה משהו שאני לא רוצה."

בלילה ההוא היא היתה בדרך אלי כשהיא צלצלה. 3 בלילה והיא עמדה בדלת בפנים אדומות מבכי ובידה הקת מהכסף.

"הוא נתן אותי לחבר שלו" היא יבבה וישבה בזהירות על הספה.

פניה היו סמוקות מהבכי ושמתי לב שהיא לא נשענה על מסעד הספה. היא הניחה את הקת מהכסף על השולחן לידה. "הוא נתן אותי לחבר שלו. הם היו שתויים." היא בכתה. מתוך הבכיות הבנתי שגם החבר שלו היה כשהיא הגיעה והוא דרש ממנה להתמסר לו. הוא נתן לחבר את הסכין והיא לא יכלה לסבול את הכאב. היא חטפה ממנו את הסכין, שמה על עצמה את המעיל הארוך וברחה יחפה החוצה, לחופש.

"לקחת אותך לבי"ח? מה נעשה?" שאלתי. היא היתה מבועתת מהמחשבה.
"אסור שידעו. אני לא מוכנה." אמרה ואני הובלתי אותה לאמבטיה.

בשקט אחזתי בטישיו את הקת וזרקתי אותה לשקית ניילון עם הדם הקרוש שהיה עליה. עדות אילמת למה שהיה. היא סירבה לכל ההצעות שלי ללכת לבית החולים או לעשות משהו. אמרתי לה שאני שומרת את הסכין והיא הסכימה באדישות כאילו שלא היה מדובר בה. שמתי אותה במדף האחרון למעלה משמאל. "הלבנה העליונה משמאל". שם היא מונחת.

היא עזבה את העבודה אחרי המקרה. היא ביקשה זמן למנוחה. נפגשנו כמה פעמים אבל לא שאלתי מה קרה. הרגשתי שהיא רוצה לשכוח. השארתי את הסכין אם היא תתחרט ותבקש אותה.

הסיפור שלה הביא אותי לכלוב. "הלבנה העליונה משמאל."
לחצתי על כפתור הרישום. "רואנדה".

"כן. יש סכנה בטוטליות. כן. אני מכירה. אני מבטיחה לכתוב."

הצבתי את הסולם כדי להגיע ללבנה העליונה משמאל ולקחת את שקית הנילון שבתוכה הסכין וצלצלתי:
"מה שלומך? יש אצלי משהו ששייך לך. אני רוצה לבוא ולהחזיר."

אני לא יודעת מה היא חושבת אבל היא הזמינה אותי לקפה. היא תחליט מה לעשות בשקית הניילון. הפעם היא תישאר על השולחן בסלון שלה.

(הסיפור אמיתי)