גוונים של חופש

מאפרה מלאה בדלי סיגריות מעוכים.
שקט של מוצאי יום הכיפורים. שני גברים תל אביבים.
מקשיבה, מוצצת את הסיגריה שלה.
טבעות עשן אפורות ומרטיני מחזירים את השפיות לתל אביב.

הוא מביט בשמלה ההודית המקומטת שלה. עליה ועליו.
שעון הרולקס שלו, תיק המנהלים מונח בפינה, הכל מסודר.
המזוודה הקטנה שלה זרוקה בפינה.
אין לה הרבה חפצים שיקשרו אותה למקום אחד.

ממתינה שיציתו לה את הסיגריה הבאה ושומעת את הצליל.
האורח צוחק בקול נמוך: U've got a mail .
היא מושכת בכתפיה בלי לשים לב.
חיים תזזיתיים, על מזוודות קלות, לא נשארת הרבה זמן במקום אחד.
הוא ידע עליה כשהזמין אותה להיות שותפה בדירה השכורה.
"שותפה ולא יותר" אמרה לו והמתינה שיצית לה את הסיגריה שלה.

ההודעה הגיבה לפוסטים שלה. ביקש להכיר, אהב את מה שכתבה.
"אנחנו חייבים להיפגש."
מילים נכונות תמיד סגרו את המזוודות שלה והיא יצאה לנדודים.

"הוא יודע לכתוב." חשבה וחזרה לכסא הקש הקלוע, לסיגריה שלה.
הסיגריה נשרפה במאפרה.
הוא הביא קפה בוץ לשלושתם וחפיסה חדשה בשבילה.
הקפה החזק והחם צרב את לשונה והיא הפריחה שוב טבעת עשן.
"החלטת להכיר מישהו משם?"
"כן, אני אוהבת התנסויות חדשות."

המילים נשארו באויר, תלויות כמו ענני העשן שלה.
היא יודעת שהמילים שלה פגעו בו.
האורח מביט בהם.
טבעות של עשן מסתלסלות מהמרפסת לאויר התל אביבי.