מחפשת את הדרך

אני יכולה להתאוות אל עצמי.
אני נוהגת, מציצה בעצמי במראה כשאני ברמזור, בלחי השמאלית שלי, בשערות הדקיקות דקיקות בלונדיניות שמופזות עכשיו באור השמש, ואני מלטפת את הלחי, אני מעבירה יד גם על שערי שגדל בחודשים האחרונים. הרכות שלי כובשת אותי.
אני מעבירה יד על ירכי הפנימית השמאלית ואחר על ירכי הימנית. מעל החצאית הרכה (בד משי או סטן? בד רך מאוד נעים למגע). נעים לי, ובו בזמן אני גם קצת מעונה מערגה ומגעגוע.
זוכרת איך היא הורידה ממני את חגרות הבטיחות כשנהגתי, תפסה בירכי, ואמרה "עכשיו אני מחזיקה אותך".
אני מחליקה ידי על הכלב שבמושב לצידי וגם הוא רך רך.
עוד רגע אנחנו נמסים שנינו מרוב רכות.
עוד רגע כל העיר הזאת תימס מרוב הרכות והערגה שבי.
כשאני במסלול הימני ועומדת לפנות ימינה אני מציצה משום מה אל תוך מכונית שעוברת לשמאלי. הנהג, בחורצעיר, גם הוא מסיט ראשו מהכביש ומביט בי. שנייה אולי שתיים שעינינו נפגשות לפני שנפרדות וכל אחד ממשיך לדרכו, וברגע הקצרצר הזה נדמה לי שאני מזהה בפניו שיקוף של הערגה שלי.
מה אני עושה כאן?
מה אני עושה בכלוב?
אני רוצה פרחים, אני רוצה רכות, אני רוצה ליריות, עדינות, ביישנות.
אני רוצה וילונות שקופים מתנפנפים, מילים שנלחשות, בתולים שנכבשים לאט לאט. ממש לאט.
אני רוצה אפלולית מופרעת רק באור נר אדמומי וחלוש, צלליות נעות באפילה, התאפקות שקטה שנמסה לאיטה, והרבה חום.
ואז אני רוצה גם דברים אחרים.
קצת דברים אחרים.
אולי יותר מקצת.
דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד - זאת אני. אבל לא דוקטור ג'קיל ביום ומיסטר הייד בלילה. אני מתחלפת כמו זיקית לצבעי רקע הנפש שלי המתחלפים.
האם אני היחידה בעולם שגם וגם וגם?
וכשאני עם עצמי ברגעים מיניים (סופסוף אני עם עצמי ברגעים מיניים, אחרי שנים לא מעטות שגם זה
הורשה לעצמי על ידי עצמי רק לעיתים רחוקות)
כאמור, כשאני עם עצמי ברגעים מיניים
סופסוף יוצאות אל האפלולית המוארת ברכות
- ולו ביני לבין עצמי -
הפנטזיות שבמשך שנים רבות הרשיתי לעצמי לפנטז רק לרגעים
ואז מיהרתי לדחוף אל דפים
כדי שיתקיימו בנפרד ממני
כדי למסור אותן
כדי להשתחרר מהן.
עכשיו אני מתפשטת לפני האלוהים
מיוסרת משנים של אשמה:
ככה אתה בראת אותי
אני לא ביקשתי
אני רציתי אחרת
לא רציתי להשתוקק לנשים
לא רציתי להשתוקק למקומות של כוח והתמוססות
זאת אני
אין אחרת
עזור לי לקבל את עצמי.