מה שמאפיין את יום הכיפור , זו התופעה שפתאום כולם נזכרים לבקש סליחה. בעבודה, במשפחה, בצאטים ובבלוגים.
כולם, אבל כולם...מבקשים סליחה , אם פגעו או עשו משהו רע.
ובתור מטבע שווה ערך, אז גם מודיעים שהם מחלו וסלחו לכוללללללללם.
מצטערת, בתור מסורת אז אחלה. אבל בתהייה של אמת זה בולשיט אחד שלם.
כנראה שרוח החג, סממני החג משפיעים , וכולם מתעטפים באיצטלה של סלחנות וקודש קודשים.
אבל, תכלס .
באמת זה לא כך,
מי שפגע בך, אז תזכור לו לעולמי עולמים.
ואם פגעת במישהו אז סביר להניח שנבע כתוצאה ממשהו.
ואם נמשיך ונעלה דרגה אחת למעלה. אז מי שמבקש ממך סליחה , אולי הזמן עושה את שלו , ואולי הכעס מעט התרכך, אבל לסלוח? , נאדה.
כל שכתבתי מתייחס לגבי , אין להשליך על אחרים.
כאשר כועסת אז כועסת,
ואם כועסת אז כנראה שלא סתם.
הכעס נבע ממשהו ,
וסורי , לא אוהבת את הצדקנות וההתחסדות.
כשפוגעים בי אז לא סולחת, לא מוחלת, ולא עוברת הלאה.
יכולה לשכוח , יכולה להתרכך.
אבל , לסלוח ....לא!
ושיקומו כל יפי הנפש, ויגידו שלסלוח זה אלוהי .
אז...אני בשר ודם.
אלוהים אני רק בסשנים.
ובחיי היום יום בת תמותה.
ולמי שצם - צום קל.
לפני 14 שנים. 17 בספטמבר 2010 בשעה 12:51