לפני 14 שנים. 11 ביוני 2009 בשעה 0:42
הזמן והמרחב נשאבים לתוך מימד אחר ששוצף בקצב מדוייק למקום אחר על רקיע מואר ללא גוף .
חלקיקים קטנים של זיכרון , מתאחדים ביחד במעין משיכה מגנטית לרגש לא מוסבר של קוטביות.
הצליל שלא משתנה ,זז קדימה ואחורה הרבה מעבר לשמיעתנו כשהוא מזיז לנו חלקים לא ידועים בתודעה.
אורות זזים בצבעים שאינם נתפסים עם משמעות רבה לכל מה שהולך לקרות ,
זה כבר כל כך פשוט לרחף כי אין אדמה ולמעלה מסנוור
הרבה אינפורמציה לכל מה שהולך לקרות אבל זה לא כאן .
חוסר הגיון שמסתכם בתשובה פשוטה ,
אין סוף.