יומני

אט אט
צעד אחר צעד
אתה מחזיר אותי לאותו מקום
כולי התנגדות חסימה ועצב
אך אינך מרפה לשניה
מבחינתך יש רק מצב נתון אחד
אני אהיה רק היכן שאתה מאמין שצריכה להיות
וכלום לא יעצור אותך
כי כנראה שאתה זה שמכיר אותי טוב יותר מכולם[i]

אינסוף התנצחויות
ציניות במנות גדושות
רגשות שונים שהולמים בי בעת ובעונה אחת
אדישות אי שקט אהבה שינאה כעס וחרטה
וכאב
מרחבים עצומים של כאב
מהחוסר אונים מול הזלזול שלך שיתכן שנובע מפער בחשיבה מהי בכלל שפחה..

והקושי הזה
הקושי העצום הזה להחליט אם ההקצנה הזו שלך בהתנהגות
היא זלזול נטו או דרך מעוותת ביחסי שליטה כפי שניבטים מעיניך באופן אישי..
ואני בטווח
חיה בין יאוש לתקווה
בין ריקנות לסיפוק רגעי
בין מריבה לפיוס
בין הרצון לברוח ממך ומהיחסים הטעונים בינינו לבין הרצון להשאר
בין האמירות שלך שלא עולות בקנה אחד עם ההתנהגות שלך
וזכרונות
זכרונות שבעצם הופכים את הנתק לכזה לא פשוט
יש המון אין מ-יש
אבל במפגשים עצמם זה עולם ומלואו
זה אני ואתה ואין עולם אחר
ושם זה שונה! שונה! שונה!
יש שיאמרו זו לא חוכמה
אבל אני יודעת לזהות את הניואנסים הקטנים שמלמדים אותי שזה הרבה הרבה יותר מסתם סשן...
(מורכב? מבולבל? יודעת!וזו למעשה הבעיה ,התנודות האלו שלא מספקות תשובה חד משמעית לא לחיוב ולא לשלילה)

וסבלנותי פוקעת
וסימני השאלה רק מגבירים את התסכול
ולא מקלים..
ואתה שם ולא שם
קרוב ורחוק
ולא מחזיק בכח
או שמא...במח?

מקבלת הודעה אדומה משולט
פותחת פרופיל...
ובין היתר כתוב

מחפש נשלטת היודעת לחכות בציפייה לאדונה

הציפיה הגיעה לקצה גבול היכולת
זה בדיוק מה שלא צריכה!!!!

אכזבה!!!!!!!!
כמה עוד כאלו עלי לחוות כדי להפנים?

שיחת המסנג'ר איתך תתחיל תמיד באותו האופן
מצלמה
דקה קודם יצאתי מתוך שמיכת הצמר החמימה
וקר לי
אני לובשת עלי סוודר
וזה כבר מספיק כדי שגלגלי המוח שלך יקבלו את גירוי היצירתיות המפורסם שלך
אתה שואל אם קר לי
ואני עונה שכן
"מצוין"
"כעת תתחממי איתי"
"תורידי את הסוודר"
"שבי על המיטה מולי"
אתה יורה הוראות בצרורות
וכמו תמיד אני מנסה להרוויח זמן
ושואלת
ומתרצת
ומתחכמת
כשברור לשנינו שבסופו של דבר אבצע ואציית
כמה קר לך אתה שוב שואל
קרר אני עונה
"תורידי חולצה"
ואני שוב מנסה לתרץ
אבל ההוראות ממך חדות וברורות
ולא מותירות לי פתח להשתמטות..
אני ערומה
ולחוצה
לחוצה ממבוכה כמו שזו לי הפעם הראשונה מולך
לחוצה מהחשש שמי מבני הבית עלול להתעורר
אני מתפתלת כולי (קור כבר לא מרגישה - התחממתי איתך וממך כמו שאמרת)
אומנם עומדת אבל בכיפוף שגורם לי לכאבי גב
אני בטוחה המשימה כמעט הושלמה
אבל הרעיונות אצלך רק מתגברים ומשתדרגים
רחש קל בבית מקפיץ אותי
ובלי לחשוב פעמיים אני מתלבשת בזריזות
אתה ברקע מתרה בי
ואני כבר לבושה
לא המתנתי לסימן הנשיקה
התלבשתי ללא אישורך
לא איפשרתי לך לגמור
"לילה טוב" אתה אומר
וסוגר!

מתחשק לי כמו במטה קסם להעלים את רגעי הקושי בינינו
להניח בצד את המריבות והנפילות האינסופיות
לחשוב שהם נחלת העבר ולתפנות רק לאהבה נתינה מפגשים סשנים ויחד
יחד
יחד
יחד
זה לא בלתי אפשרי
זה כן
אבל לצערי הרב לא איתך
או שכן?

לא פעם אמרת שזה אפשרי ותלוי בי ובנכונות שלי
והאמת? שאולי חלקית זה נכון
אבל שנינו יודעים היטב שרק חלקית
שלא הכל תלוי בי ובהתנהגותי
ממש ממש לא..

זה המקום שפנטזיות מקבלות חיים
יש סיכוי שהפנטזיה הזו תקבל חיים ..איתך?

מאז ומתמיד חששתי מרופא שיניים
אבל חשש כזה משתק, כזה שבשום אופן לא היה סיכוי שיוביל אותי לכסא הזה
עד....
שכבר לא היתה ברירה באופן חד משמעי

ואתמול בבוקר סימסתי לידיד אליו התגעגעתי..והחלה התכתבות נמרצת בסמסים עד שכבר היה בלתי אפשרי מבחינתי
להמשיך
וצילצלתי אליו
"המכוער" (-: לא ענה לי אבל שלח סמס שהוא אחרי טיפול שיניים וקשה לו לדבר

זה בדיוק הזכיר לי את התור שקבעתי לערב
והבעתי את פחדיי בתקווה שהוא כבעל נסיון ירגיע

בתגובה שלח לי שאקפוץ למים ושלא אמות מזה

והתשובה הזו הזכירה לי בעצם

שאם עברתי את הסשנים עם האדון שלי - מה זה בשבילי טיפול שיניים?

קטן עלייי

את טבילת האש הראשונה קיבלתי בדמות -

עקירה!

ההגיון מבין ויודע
הלב ממאן...

הענקת לי את מפתחות החופש
ואני שונאת אותך על כך

הושטת לי אותם אבל כמו שאמרת לי קחי וסגרת עליהם את היד
הייתי מכבדת החלטה מוחלטת
אבל אתה ואני יודעים שזו החלטה מתנדנדת ולא רצינית

אילו היה באפשרותי לטלטל אותך
הייתי עושה זאת בכל הכח
אבל גם אם כן....ספק אם זה היה עוזר

עצוב לחשוב איך בזמן אחד את הכל כמעט
ולאחריו כלום רק כי מישהו שבע ממנת הבדסמ התקופתית שלו
וכעת זמן לשנת חורף דובית.

ימים מטורפים של לחץ עצום
שכל חיוב הופך שלילה ולא משנה איך הופכים את זה
זה רע ומציק
מחלחל ומתפשט כמו רעל מבלי שתהיה לי אפשרות לעצור את הסיחרור ..עד ..להתפוצצות

המרירות עפה באוויר
מכתימה את הצלילות
משחררת קיטור מבלי לעצור לשניה ולחשוב על התוצאה
רק אז נרגעת

נרגעת בכאילו
ולפרק זמן קצר מאוד
אך לגוף החלטות משלו
ולמחרת מרגישה רע גופנית
ישנה- רע לי
ערה- רע לי
לא מוצאת מרגוע

רוצה אותו חזרה ויהי מה
איך יראו חיי בלעדיו?
כן -
זה לא הכל
זה מעט
זה בקושי
זה לא מובן מאליו
זה במאמץ רב ובמחיר כבד

אבל עבורי זה החיים
הוא
החיים.









[i]