מנקה את הפה

אולי זה משהו במים, או באוויר, או תוצר לוואי של חילופי העונות, או ליתר דיוק הסתיו המתמהמה,
אולי מה שצריך כאן זה קצת גשם, או איזו סופת רעמים וברקים טובה. ורוח ועלים שיסתחררו ברחובות.
משהו שישטוף את השכבות הלחות של הקיץ, זוהמה שנערמה ונדחסה עד משטח אחיד של סרחון עירוני בין צואת חתולים ופירות מרקיבים ופיח וחומצות קיבה.
אולי זה מה שאני צריכה.

אחרת איך אסביר את המצב הזה?
ההולך ומשתרש ונכרך בקרסוליי, כבר לא מלנכוליה עדינה, כבר לא סרטי-משי,
שלשלאות ומשקולות ,אבני ריחיים.

חיכיתי לערב יום חמישי כל השבוע, אפילו הצלחתי ברגע האחרון להכין תחפושת.
צעדתי בחום מדיזנגוף עד פלורנטין ובחזרה, רכשתי שקל לשקל חוט ומחט, סרטים אדומים ושני מטרים של בד סאטן אדום, ישבתי ותפרתי לי שכמיה עם כובע של כיפה אדומה.
אבל כבר בדרך הביתה התחיל שוב העדר לרוץ בתוכי.
הידיים מתחילות להמלא זרם ומתנפנפות לצדדים, זעם לא מוצדק, תסכול משתק.
כמובן ששלב בחירת הבגדים היה מלווה בהשלכת חפצים, נהמות, בעיטות ורצח-עם.
בסוף הלכתי על לבן.
באותו הערב אנשים חשבו שאני סאבית, גברים ששכבו לרגליי רק שבוע לפני זה עברו לידי ולא זיהו (וחזרו אחר-כך "סליחה, המלכה, לא זיהיתי אותך") מדהים איך רואים דרכי,
מדהים איך אני עונדת לצווארי כל חולי ומכה טריה.
משכתי את שולי מצנפתי קדימה והסתתרתי תחתה.
(אני רוצה לכתוב על הריח שלך, יקירה,
על איך שלפני שהתקלחתי שכבתי רגע עם עצמי לשאוף כל חלקיק אחרון ממנו,
על עיניי הקליידסקופ שלך שמשתנות עם כל סיבוב של ידי על פנייך,
אבל אני לא יכולה, לא עכשיו כשאני כותבת על כל מה שקודר,
לכתוב על הזוהר שלך בתוך זה, כמובלעת של שלום באיזור מלחמה, את מבינה? )

אני רוצה לספר דברים שהיו,
אני רוצה לספר על הצילומים אצל bondage ואיך הרגשתי להיות קשורה
אבל גם על זה אני לא יכולה
לא מצליחה להגיד כלום טוב
לא מצליחה להסתכל מהצד

השרירים שלי עשויים מקצף

לא מצליחה לדבר עם אף אחד, לא רוצה לענות לטלפונים,
רוצה לבנות לי קן במיטה ולהכנס ולהשאר עד מחר

חשבתי שיעזור לכתוב אבל לא מצליחה.

אולי אנסה שוב אחר-כך.