מנקה את הפה

בין חדר השינה לסלון.
באחד פזורים בגדיי על המיטה מתקפלים לתוך תיק הגב,
בשני פרושה מזוודתו ולתוכה נכנסים חפציו.
אורזים.
והבוקר כשהתעוררתי נצמדתי אליו, לופתת כמו מתוך מערבולת, עם הידיים, עם הרגליים, עם הצואר,
בפחד פתאומי, בבהלה, מה יהיה מחר? לקום בלעדייך...
"אני לא הולך" הוא אומר לתוך החיבוק המועך שלי "אני כאן"... ולאט לאט אני מרפה.
אני יודעת שאחרי שהוא יסע זה יהיה בסדר, הזמן יעבור מהר והוא יחזור, זה רק היום הזה שמפחיד אותי כל כך, הרגע שלפני, הציפייה הדרוכה הזו... הספירה לאחור.
ובנתיים, אורזים.
ומהערב גם אני לא אהיה פה..
נוסעת לאחותי, מחר כבר מתחילה לעבוד בגן של הבנות שלה כמחליפה לשלושת-השבועות הקרובים.
וזה טוב, זה סידור טוב, שמעיד שהכל מסתדר והעולם מגלגל את גלגליו,
אבל זה גם כל כך מוזר... זה גן דתי ולתוך התיק אני אורזת חצאיות ארוכות וחולצות ארוכות,
ואת קוצי הקיפוד שלי אני מוחצת מתחת סרט ומסתדרת להיות חסודה...

את החצאיות הקצרצרות שלי ואת גרביוני הרשת אני משאירה בארון, מעבירה עליהם ליטוף בחיבה,
לפחות, אני שמחה שהספקנו לבקר בדאנג'ן לפני הנסיעה.
שוב הסתדר העולם לטובתנו והשגנו קצת כסף כדי לצאת,
בתחילת הערב הייתי כל כך טעונה ומתלאת תסכול, עד שמצאתי לבסוף את התעוזה להגיש לו שוט ולבקש בבירור שיפרוק אותי מהכעס, אוחזת את הסורגים מול המאוורר ורועדת מקור וממתח,
הוא מתחיל להצליף בי ואומר אל האוזן שלי: "אני אשאיר לך סימנים שישארו לך עד שאחזור"
וברגע הכל מתפרק והתחלתי לבכות, בכי אמיתי ועמוק,
הכתפיים שלי רועדות והגוף מתנועע בקצב הטחת השוט והיפחות בוקעות ממני בהכרת תודה,
כשהוא שם לב שאני בוכה הוא נבהל,
הוא לא מבין כשאני אומרת "תמשיך,בבקשה,תמשיך..." אבל הוא ממשיך ואני בוכה...

הוא מכוון אותי לקרוס , אני מתחילה בעמידה אבל מרגישה דחף לרדת לארבע, לרצפה, להיות ברגע הזה, להרגיש את המקום אליו הנסיעה שלו לוקחת אותי, אל הפחד, אל החולשה,
לתחושה שאני מחוברת אליו במחטים ובסיכות וכמה קשה לי לתת לאהבה הזו להכנס, כמה קשה לי לתת אמון, לבטוח ולהחזיק, איך מול הנסיעה שלו קמים עלי כל הפחדים, ואני, אני לא מרשה ללב שלי להסגר, אני מנסה, להיות שם על ארבע,כמו בהשתחוות, זרועותיי מתוחות על הרצפה, ואני כבר לא בוכה, אני שלך שלך,אני צוחקת, אני כבר שמחה.

ואחרי זה איכשהו מצאתי את העוז לקחת ליד את השוט ולעשות מה שרציתי, לסמן אותו, להביא אותו אל אותו המקום בו אני, שימחק העולם ונשאר רק שנינו.
וטוב לי עם השוט ביד, אני נהנית מכל הצלפה ומרגישה כל כך בשליטה, אבל בשליטה טובה, אוהבת,
רכה, עוטפת, עכשיו אני מחזיקה אותך.... לעשות בך ולקחת אותך.
כשאני מפסיקה ומסובבת אותו, משעינה אותו בגבו על הקיר, גם הוא בוכה.
המועדון כבר ריק, כמעט אין איש שיראה אותנו מחזירים את השוט (שלא השאיר סימנים ליגוננו)
אוחזים אחד את השני בדרך הביתה, מאוהבים, מפוייסים ומלאים עד גדותינו.

את יום שישי אנחנו מעבירים בלי לצאת בכלל מהבית, בערב אחרי מקלחת משותפת אני עושה לו מסאז' בכל הגוף, עוברת חלק אחרי חלק, בהונות,קרסוליים, שוקיים, ירכיים,
עוברת ומברכת, נותנת לידיים שלי לעבוד על כולו, בשיתוף פעולה, במחול פרטי, את הגוף היפה הזה, שמעורר בי את הדופק, שהולך לעבוד קשה, חוזר לרקוד וכמה שאני שמחה בשבילו...
והיום עובר לנו, מהר, ורק בארבע לפנות בוקר אני מוכנה להכנע ולוותר, מפחדת מהבוקר, מיום שבת שיעלה עלינו, אבל נרדמת, בסוף אני נרדמת וכשאני מתעוררת והעיניים שלו מולי באור הבהיר
אני נצמדת, לופתת כמו מתוך מערבולת, עם הידיים, עם הרגליים, עם הצוואר ואני יודעת,
כשנסיים לארוז ולסדר ולארגן, יגיע הזמן להפרד, להתנשק פעם אחרונה, להריח אותו פעם אחרונה, רק לקצת, רק לבנתיים, רק עד שיחזור, ואני יודעת שהפעם, הלב שלי לא יסגר, לא יברח, לא יתחבא,
לא,אני לא אתן לו. הפעם הלב שלי יחכה, פגיע, חשוף ומלא אהבה,
והפעם, רק נתחזק, רק נתקרב, והסיכות שמחברות ביננו ינעצו עמוק עוד יותר,
ואני אהיה כאן, בתחילת דצמבר, כבר בטח יהיה חורף אמיתי, אני אחכה כאן, רק בשבילך,
עד שתחזור אליי אהוב שלי.

ותוספת להנאתכם