לפעמים, כשאני נכנסת לאתר הזה, אני תוהה מה בכלל הקשר שלי לכל זה.
לכל הסקס הזה והתאוות והחיים וכ"ו.
ההתלהבות המקודשת מהבדס"מ פגה זה מכבר, אתמול חשבתי לעצמי שאולי הבדס"מ שלי זה יותר דרך בילוי מועדפת מאשר נטייה מינית....
נחמד לי להביע צדדים מסוימים, ברגעים מסוימים..
אולי שכחתי כמה רעב היה לי לזה כשזה חסר,
אבל אני כן מוצאת את עצמי קצת לא שייכת, קצת נבוכה מול זה, שוב לא ממש חלק מהמסיבה ושוב מצופה ממני להפגין בעקביות איזו דמות מסויימת שהיא רק גוון חולף בהשתברות האור..
מי אני?
איזו שאלה,אה?
משתנה בקביעות.
ואז, כשחלק אחר שלי יותר דומיננטי נורא קשה לי לכתוב כאן.
זה מרגיש כמו המקום הלא נכון.
ובאמת, אנשים כבר לא קוראים כמו בהתחלה, זה כבר לא סקסי ומלהיב.
אז בעצם, מה אכפת לי?
מה אכפת לי לכתוב באמת לא נשאר מי שיתאכזב מהרשומות היבשושיות,
למה, בשם אדה (קריצה בלאקדראגון), אכפת לי שמישהו יתאכזב??
סוף השבוע של יום ההולדת טס במהירות האור בערך.
ביום חמישי יצאתי באחת בצהריים מהעבודה והלכתי הביתה מול שמש צהריים משובבת והייתי מאושרת באמת, אני סבורה, במבט לאחור, שזה היה הרגע שבו חגגתי לעצמי יום הולדת,
יוצאת לרחוב מהעבודה שבה מעריכים אותי עד בלי די, שבה אני גאה בעצמי באמת על ההשיגים והיכולת, על השיפור הניכר והניסיון המצטבר,
הולכת בשמש ומחייכת לעצמי על מגוון האפשרויות שהחיים מציעים לי,
על היופי של הגיל הזה 25, גיל אמצע-עגול.
מכירה תודה.
וייס הפתיע אותי בכך שהיה בבית, מחכה לי,
אמא שלי הגיע כעבור שעתיים.
הלכנו להסתפר.
טעות קריטית.
אותו ספר שלפני חודשיים סוף סוף קלע לטעמי פישל בענק הפעם, גזר הרבה יותר מדי ובצורה מכוערת למדי ושילח אותי לרחוב, 170 ש"ח פחות, נראית כמו נער-מקהלה מסנט-פטרבורג.
הדיכאון לא איחר להגיע.
כשגור דרקונים וליליאן הגיעו לשלוף אותנו משינה תבוסתנית הייתי בעיצומו של התקף שנאה-עצמית.
שונאת את השיער שלי, את הפנים שלי, את הגוף שלי, את הקלות שבה אפשר במחי-מספריים לגרום לי להראות כמו נער, הייתי פעם נערה שהייתה סמל הנשיות סטייל ונוס בצדפה ואיכשהו אחרי שנים של ניסיונות לרסן את הצד המיני שלי הנה לבסוף בגרתי להיות אשה-נערית.
שנאתי את עצמי על השנאה, על כך שכולם יושבים בסלון וצוחקים מול איזה סרט ואני לא מצליחה להתעלות על עצמי ולצאת אליהם, על הילדותיות השטחית שבמשברים שלי,
על עוצמת הפגיעה שהחיצוניות שלי גורמת לי.
רק סביב אחת-שתיים בלילה הצלחתי להתאושש מספיק כדי לצאת לשתות סיידר.
שני ליטרים אחר כך העולם כבר נראה יותר חיובי.
וגם לא היו שם מראות, כמובן.
הלכנו הביתה ארבעתנו במטרה להשתובב יחד אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתעוררת בתשע בבוקר חובקת את כפות הרגליים של וייס, לבושה בבגדים שאיתם יצאתי ומוסיקה רועשת בוקעת מהסלון.... לא ממש זוכרת איך נגמר הערב....
בכל אופן, זו הייתה יום ההולדת שלי פחות או יותר.
פלוס סביח אחד של עובד (המנה הטובה ביקום).
וייס עבד אתמול בערב, עכשיו הוא ישן מאוד ואני עוד חצי שעה נוסעת לביקור משפחתי שאמור להיות עליז במיוחד ובנוכחות מוגברת, מאוד רציתי שהוא יבוא איתי אבל הוא לא רצה.
למעשה כשהתחלתי לכתוב בכלל רציתי לכתוב על זה,
הוא לא רצה לישון איתי צהריים לפני העבודה ולכן אני מוכרחה לקבל את העייפות המצטברת שלו אבל לצערי זה בכל זאת קצת מבאס אותי כי הימים מתחילים לעבור מאוד מאוד מהר וביום רביעי הוא כבר טס ועוד לא דיברנו על זה בכלל.
אבל אני אשחרר.
אני אסע והוא ישאר (ושוב לא ניקינו את הבית) ויהיה לנו אולי עוד איזה קצה ערב להשלים פערים.
טוב, אני מניחה שזהו, זה מה שיש לי להגיד.
וסליחה לכל מי שהתקשר אליי ביום חמישי וזכה רק למסור ברכה דרך וייס...
לא ממש יכולתי לדבר, מתנצלת...
שיהיה לכולם המשך שבת נעימה..
לפני 16 שנים. 26 בינואר 2008 בשעה 8:00
