אז אם לא עבודה- לפחות ננקה את הבית, נסדר את הארון.
הפסקת קפה מתודית ביומה של עקרת הבית.
איך אנחנו מצליחים להכניס את עצמנו ישר לתוך סערה חדשה בדיוק כשהשמיים נראו מתבהרים?
מעניין למה זה קורה...
היפה הוא שמרוב סערות כבר נהייתי ממש מיומנת בפתיחת מטריות, אם תרשו לי,
זה לא שהדכאון נעלם, ישנו איזה אילחוש מחשיד על המציאות, אבל איכשהו אני ממשיכה להשתדל להתנגד לו... אני רוצה לישון רוב הזמן אבל נשארת ערה, מוצאת משהו פורדוקטיבי לעשות.
כל הכבוד לי.
אפילו עשיתי לי טקס לפני כמה ימים, עם נרות ופתקים ותהילים וכל הסיפור.
בנתיים עוד לא נראו פירות, אבל מישהו פעם הסביר לי שזה כל העיניין עם הזמן וכל ההבדל בין רצונות ומימושם, אז אני משתדלת להאמין שגלגלי השיניים זזים זזים ועוד רגע יכנסו הזיזים לחורים והכל יסתדר.
מילים אופטימיות, מן החוץ לפנים אולי זה יעבוד....
לפני 16 שנים. 13 במאי 2008 בשעה 6:39
