מנקה את הפה

לפעמים, באמצע השיעור, אני חושבת עליו ומה הוא היה אומר אם היה רואה אותי ומה הגוף שלי עושה, למשל כשבשבוע שעבר הגעתי לראשונה בחיי עם האצבעות בידיים לבהונות ברגליים.... זו לא התעמלות ולא אירובי ולא חיטוב ולא אומנויות לחימה, זה אלבאום. מודע, מאתגר, קשה ומוכיח תוצאות מיידיות. לפעמים, במראה הצרה בחנות אפילו נדמה לי שהגוף שלי נהיה יפה יותר. אני חושבת על עצמי, סנטר מכונס, עורף בגדילה, ידיים במודעות, אני מסתכלת על עצמי, תנועה בתוך מפרק האגן, עוד קצת, להגדיל טווח תנועה, אני נושמת לתוך הכאב, אני מרפה את השריר, אני נושמת ונושפת כמו איזו חיה ממליטה. ולפעמים, דווקא אז, פתאום אני לא מבינה איזו הוראה, למשל בתרגילי רוטציה ופיתולים לעמוד השידרה, פתאום משהו לא מסתדר במוח, או בקפיצות ברגליים עוקבות קדימה ואחורה, משהו לא עובד לי וגל אכזרי ומדוייק של ספקות ובוז ותסכול גואה בי.
המורה קולטת אותי ושולחת את האסיסטנטית לעזור לי לדייק בתנועה, אני קצת מתנצלת בהתחלה אבל בסוף אני מבינה ונדמה לי שהן מרוצות ממני ונדמה לי שאני מרוצה מעצמי והגוף שלי מרוצה ואני חושבת עליו, מה הוא היה חושב עלי עכשיו.
ולפעמים, אני חושבת על בדסמ, דווקא שם, באולם עם הפרקט שכל כולו מודעות וניקיון ורוחניות וכל זה, דווקא בעולם הכי לבן אני נזכרת בעולם הכי שחור.
למשל היום, בתרגילי כוח-רצון, כל כך כאב לי, כל כך כאב לי ובתוך שניה דמעות כבדות ושורפות של עלבון ותחושת כישלון התחילו לזלוג לי והמורה אמרה לי "תראי איך את מכווצת, תשחררי את הכתפיים, תשחררי את הפנים" ועוד אמרה "את מסוגלת, תרגישי את כוח הרצון שלך, את מסוגלת" ואז אמרה להרפות ולשכב והדמעות כבר זלגו כמו שני נחלים ארוכים ארוכים וכבר לא היו בכלל עלבון או תסכול רק כאב ועצב גדול ורגשות גואים.
ונזכרתי בשוט, איך הוא תמיד עושה עבורי אותו הדבר. מצליח לחדור דרך כל שכבות ההגנה ולנפץ אותן ולחדור ישר אל שורש הכאב הרגשי דרך הכאב הפיזי.
ותהיתי, למה דווקא הכאב הזה? למה באגן? למה עצם הזנב? למה בקרסול? מזה כל הכאבים הישנים האלו עולים פתאום באוב?
ופתאום אני שמה לב גם לכתיבה הזאת עכשיו שגם היא קצת ילדותית, קצת כמו פעם. ואני חושבת על רגרסיה או על הצפה.
ובסוף, למרות שלא רציתי וחשבתי שכבר נרגעתי, בכיתי מול כולם.
כל כך רע הרגשתי שלא התאמנתי כל השבוע, כל כך התביישתי והתאכזבתי מעצמי ובכלל לא רציתי להסביר איך כל לילה ישנתי במקום אחר, איך לא הייתה לי פינה אינטימית לעשות בה הנפות ידיים לצדדים וישיבת גדילה ושזה קצת מביך אותי לעשות את זה מול אנשים ושבכלל אין לי שעה וחצי לתרגל בחיים שנהיו לי עכשיו ושבזמן שהיה לי לבד בכלל הייתי בפייסבוק ושיש לי מחר סדנא להעביר להורים עם תינוקות ושבכלל גם מזה אני נלחצת ושכל כך אני רוצה לדבר עם מישהו ושכל כך אני צריכה חיבוק.... אז במקום זה אמרתי שכואב לי. כואב לי בגב ובעצם הזנב ובקרסול. ובכלל לא רציתי שזה ישמע כמו תירוץ. ואז פתאום איזו מישהי נכנסה לי באמצע הדיבור, שזה דבר שקשה לי איתו, והיא אמרה שגם לה כואב כשהיא מתרגלת. וזה הכעיס אותי, כי לא כואב לה מה שכואב לי, והיא לא מרגישה אותי ובכלל לא יודעת על מה אני מדברת ובכלל באיזו זכות היא משווה ומתערבת אבל במקום להגיד לה- השתבללתי ומוללתי איזה חוט שחור שתלשתי מהשמיכה. אבל המורה קלטה אותי. היא קלטה אותי. ואת כל תנועות העיניים שלי בזמן שדיברתי, איך כל פעם שמישהו דיבר איבדתי ריכוז, היא ראתה וקלטה בדיוק ולא הייתה מוכנה להרפות. עד שבסוף בכיתי. ובכיתי. ובכיתי.
וגם אז היא לא הרפתה.
עד שאמרתי שלשום מקום אני לא שייכת, אולי לרעיונות אני שייכת, אולי לאידאות, אבל לא לאנשים. שאני פשוט כנראה כזאת, אחרת וקשה לעיכול ולא מתאימה (ולא אהובה) ולא שייכת.
וכעסתי על עצמי שבכיתי כי ידעתי שכל מה שאמרתי- יבינו לא נכון.
ידעתי שהמורה הבינה, הבינה בדיוק, ידעתי שהיא גם לא תעזור לי להסביר להם וידעתי שאני לא אצליח להסביר בעצמי.
אז עליתי לגג והיה קר ורטוב ובכיתי המון. וחשבתי על קיטונות של חבלה. על מלאכי חבלה. על חוסר שייכות. וכעסתי וחשבתי שהם לא יצליחו למחוק אותי ושוב חשבתי על רגרסיה ועל הקיבוץ.
וידעתי שאין איך להסביר להם, כי אולי באמת אני משוגעת, כי אולי אני קצת מזכירה מדי את מה שאב-ארך-זקן-לבן מסביר על פסיכוטיים, שאם אני כזאת כונכיה אנרגתית ורגשית אולי אני בעצם פסיכוטית.
כי אצלי בראש, אני חושבת שלמרות שהם יכחישו אני יודעת שהרגשתי, את הדחייה שלהם ממני למשל. ושבכלל, זה לא שהתכוונתי שבזמן שאני מדברת הם צריכים לשבת בלי לזוז, או לא לדבר אף מילה או רק להקשיב, התכוונתי למשהו אחר ולך תסביר עכשיו ומה זה עוזר להגיד "לא נעים לי" כשאף אחד לא מצליח לתפוס את הדבר שכל כך לא נעים לך? אז שוב , סתם יצרתי עוד אנטיגוניזם כלפיי, סתם אני יותר מוזרה וקשה עכשיו ובכלל לא התכוונתי, זו המורה שלא הרפתה.
ואחר כך באו שלוש תלמידות, אחת אמרה שאני צריכה להתעלם מההפרעות ולהיות חזקה ולא להסגר והשניה אמרה שזה הכל בראש שלי ובכלל היא קצת נעלבה שבכלל אמרתי מה שאמרתי והשלישית אמרה שאני ילדה מיוחדת (באלו המילים) והיא אוהבת מיוחד. אז כשהתחלקנו לזוגות לעיסוי, בחרתי בה.
ואני בכלל לא מבינה לגמרי איך אחרי כל הבכי הזה בכלל ירדתי מהגג וחזרתי לשיעור ואיך בכלל נתתי לשלישית טיפול במגע והיא אמרה שהיה מנחם וחם ומרגיע ואיך בכלל בסוף הלכתי בגשם ושרקתי לעצמי שיר שמח.
כל כך מעט אני מבינה ממה שקורה לי, כל כך הרבה רגשות, כל כך הרבה מילים ושתיקות, כל כך הרבה הכל.
אבל לפחות אני יודעת שאני חיה. אני מרגישה שאני חיה. אני נופלת ואני קמה, אני חושבת ואני בודקת ואני מרגישה כאב ושמחה ורוגע ובלבול.
אני לא יודעת כלום וטוב להיות גם באי-ידיעה וטוב קצת חוסר בהירות וטוב ששלום חנוך כבר שר קודם בשבילי:
"... הולך נגד הרוח
המדרכה מתנדנדת
אני סומך על הגשם
שימשיך לרדת.
שיימשך הלילה,
אהובתי אל פחד,
תמיד הכי חשוך
לפני עלות השחר...."