מנקה את הפה

אני יודעת שמה שאני כותבת כבר לא כל כך מתאים לכלוב. ניסיתי למצוא מקום אחר לכתוב בו אבל התחליפים לא מצאו חן בעיניי. אז לעת-עתה (או לעט עתה) אני כאן.
נרדמתי בערך ב 4:30 לפנות בבוקר, זה הכדור הזה נגד אלרגיה שלקחתי שיש לו תופעת לוואי מוזרה של עירנות יתר. אולי כדאי להתחיל לקחת במקום קפאין?...
דברים נראו ממש טוב , באמת. הייתה דירה ועבודה ומוכנות להתחיל. ופתאום מקרוב זה הסתבר אחרת והדירה לא ממש מסתדרת וצריך למצוא מקום אחר.
ואני יודעת שהכי חשוב זה לשמור על חיוביות ולהאמין שאמצא וכל יום אני אומרת לעצמי למצוא רגע להתכווננות, להבעת הרצון שלי באופן ברור ולאמונה שזה קיים ומגיע אליי,
אבל למען האמת אני מתקשה, האופטימיות חמקמקה לי, התסכול הרבה יותר נגיש.
אפשר לדמיין אותי עומדת על כסא במטבח, מנסה להכניס איזו קופסאת קרטון למדף גבוה, תסכול הוא הקופסא שבולטת מקצה המדף, אף פעם לא מצליחה להכנס בול למקום ותמיד מציקה בעין, לעומת קופסאת האופטימיות הקטנה שנכנסה למדף קצת עמוק מדי, אבל בכל זאת אתה ממשיך לדגדג לה את הדופן עם קצות האצבעות ומאמין שתצליח להגיע... כשחושבים על זה- תסכול לא היה קיים אלמלא הייתה בו טיפה של אמונה... אם הייתי מוותרת זה לא היה כזה מעצבן, אבל אני יודעת שעם קצת יותר מוטיבציה הקופסא הארורה תכנס למקום, אז למה זה לא קורה כבר?!~
אולי יותר נכון לראות אותי, עומדת על הכסא במטבח, מנהלת דיאלוג עם קופסא . רגע אחד היא לא זזה, מקניטה אותי עם פינות שבולטות להכעיס, רגע אחר כך, פתאום היא בורחת לי עד קצה המדף. ושם אני מתנדנדת, נמתחת כמה שאפשר, נאבקת בקופסא ובמדף ובכוחות הקרקע ומתנסה להגיע לאיזון.
ובסוף זה יקרה, זה ברור, אין ברירה.... רק עוד קצת... רק עוד קצת....