זכות הציבור לא לדעת.

זה התחיל בעשרים ושישה לאוגוסט. קצת לפני הצהריים. דיי בהפתעה. ז"א התכוננו לזה אבל הם מיהרו לצאת. ולמרות כל הדעות המוקדמות הם בחרו לצאת באור יום. מלא בשמש. במשך שעות ארוכות יצאו אחד אחרי השניה מלאכים קטנים קטנים על ארבע רגליים. עטופים בשקיות שוקופות מצוירות בשבילי דם. ואני פתחתי כל שקית. וכאילו פתחתי אותם כמתנה עבור ג'ואנל'ה שלי הקטנה. והבית כולו התמלא באור. וריח שתן מהביל. ואני לראשונה בחיי שמחתי ממראה שתן וצואה מרוחה על הריצפה. ניקיתי וחייכתי. הבית שלי מלא בחיים. מלא בטוהר מי שם על השתן והחרא. והלילות הראשונים כמעט ולא נירדמתי. כי החלטתי שאצלי בדיוק כמוני שורדים. גם אם התוצאה תיהיה הפסד מקום עבודה. גם אם ידיי נעשו מחוספסות מחומרי הניקוי. וכן כולם שרדו. הימים שלי התחילו מוקדם מוקדם בבוקר והלילות נעשו קצרים קצרים. ואיך בקלות הצלחתי להתעלם מחוסר הסדר וניקיון ששרוי אצלי בבית. וחייכתי ורוזי חייכה וג'ואנה (לרוב) חייכה. שמונה מלאכים קטנים קטנים. טהורים ונקיים העלימו ברגע את השקט היומיומי. מילאו אותי בחיוכים נתנו לי לטעום טוהר אמיתי. תמימות אמיתית. ואני שעות הייתי יושבת מולם, בוהה ומזהה כל אחד ואחת. מתחייכת ומתמוגגת מרעשי היניקה מכל מילמול. מנביחה ראשונה. ואיך לאט לאט הם התחילו כמעט ללכת. הייתי יושבת ומחזיקה אצבעות לכל מלאך כזה שניסה להתחיל ללכת. אושר צרוף. אושר ששום מילה אינה יכולה לתאר. ואז הגיע השלב שבכלל לא חשבתי עליו. השלב שנעלם מראשי כל תקופת הזיווג. זהו, הגיע הזמן למצוא עבורם בית. בית שהייתי אני רוצה לגדול בו. ובחיי שהצלחתי. וכל פגישה עם הורים מאמצים גרמה לי להכיר עוד כשכמותי. אוהבי חיות. והייתי מרוצה. אבל עדיין לא ממש התעמקתי במשמעות של הקניה. ואז כשהגור הראשון יצא לביתו. מיד הפכתי בעיני לאדם רע. לאדם רע שאין כמוהו. אדם שמוכר נשמות. אדם שמחליט בשביל מישו שאינו יכול להגיד לך בחזרה אם הוא מסכים לדרך שבה בחרת. ואז הבנתי שכבר עשיתי את זה לפני. כשהחלטתי עבור ג'ואנה עם מי היא תזדווג ועם מי לא. עכשיו כשאני כותבת על זה ונזכרת. היא באמת החליטה. ואפילו היה חיזור יפה ומרגש. אבל באופן כללי. כרגע אני נזכרת כמה אני המחליטה עבור הכלבות שלי. אני כאילו לקחתי את תפקיד האלוהים האכזרי. הרגשה קשה. להבין שהן תלויות בי. ורק בי. שלא כמוני. בסוף, אני המחליטה עבורי. אבל זה כנראה משו שאני חייבת ללמוד. ולהשלים איתו. ועכשיו מוצאי שבת חודשיים פחות יום. חודשים שבהם טעמתי מהכל. מהאושר האינסופי של הבריאה. אני מרגישה כאילו המלטתי בעצמי. (ימים מעטים אחרי ההמלטה אמרה לי חברה טובה שאני מדברת כמו אישה אחרי לידה). והייתי באופוריה. ושמחה ונירגשת. והזמנתי את כל מי שרק רצה להשתתף באושר הצרוף הזה. וביום שהגיע הרגע שבו הם כבר צריכים ללכת. הרגשתי שחרב עליי עולמי. (אני משתמשת במשפט החזק הזה רק בכדי לנסות להמחיש את הכאב שחוויתי באותו הרגע) וכאבתי בחיי. אפילו כאב אינסופי. אבל כאב שכזה לא כאבתי. ובכיתי עם כאב בלב. כאב שלא יכולתי להסביר, ויותר מזה כאב שהרגשתי שאיש לא יוכל להבין. כאבתי וביקשתי אלפי סליחות מג'ואנה ומכל גור שיצא לדרכו. וייחלתי ועדיין מייחלת שעשיתי עבורם את הבחירה הטובה ביותר. הפוסט הזה נכתב בדיוק ביום שבת לפני שבוע. ביום שהלכה מפה הגורה האחרונה. (ננה שמה) אבל משו גרם לי לא לפרסם. ועכשיו הפירסום עולה. כי זה עוד פרק שעברתי. עוד פרק שעבר. והיה בו מהכל. פרק עשיר ומגוון. אמנם קצת מבולגן. אבל עדיף מכלום.