זכות הציבור לא לדעת.

בכל שיעור אזרחות ראוי להגיד ולחזור ולאמר-

בארץ הזו חיים שני עמים, לשניהם זיכרונות, סיפורים, תרבות, שפה, היסטוריה רגשות. לא תמיד עולים זיכרונות וסיפורים והיסטוריות אלה בקנה אחד והיו כאן כידוע מאבקים ומלחמות ששני הצדדים רואים מזוויות שונות, ושני הצדדים אחראיים עליהם במידות משתנות בתקופות משתנות, אבל כל בני האדם בני דתות ולאומים שונים חיים כאן בצוותא מרצון או מכורח הנסיבות וכולם זכאים לכל הזכויות המובטחות במגילת העצמאות ובמגילת זכויות האדם של האו"ם. יש להכיר בכולם, בכבודם, באנושיותם ובהבדלים שביניהם. אין רק סיפור אחד נכון, ואין רק נקודת מבט אחת נכונה, אף פעם לא הייתם רק 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב', לא כשבאתם לארץ כנען שם שכנו שבעת עממי כנען ולא כשהגעתם בימי הביל"ויים בזמן האימפריה העותמנית ששלטה כאן 400 שנה. צריך להבין וללמד את מורכבותה של המציאות שאף פעם אין בה רק שחור ולבן, יש הרבה גוונים והרבה כאבים והרבה זיכרונות אבל לכל אזרח ותושב שומר חוק מכל לאום דת, מין וגזע, יש את הזכות המלאה לחיות בשלום, בחירות, בצדק ובשוויון, בחסד, חמלה, מוסר וכבוד.

הנה לכם משהו שלמדתי רק היום- 

נדיבה שכמותי מספרת גם לכם.
בשנת 1869נשלח קרל נטר מטעם כל ישראל חברים (כי"ח-אליאנס) לסקור את מצב היהודים בארץ ישראל והוא מצא שיש 13,000 יהודים בלבד בכל הארץ, ואף לא אחד מהם עוסק בעבודת האדמה, למעט יהודי אחד במוצא של היום וגם הוא העביר את העבודה בחכירת משנה לערבי. מספר תושבי האוכלוסייה הילידית הערבית היה מעל ל-300,000 [שלוש מאות אלף] איש. הססמא של הציונות "עם ללא ארץ בא לארץ ללא עם" או הישוב החדש בא למקום ישן בלתי נושב, לא הייתה נכונה כלל ועיקר.

וחוצמזה אצלי הכל בסדר.