"איך היא ישבה שם, לבדה, ערומה ולא נחפזת: הייתה שעת בוקר מוריקה ומופזת בגן עדן ושלווה גדולה, ורק ציפורים קטנות סגולות, זוהרות, עופפו בציוצים דקים מעל לעלווה. היא כבר ידעה שעשתה מעשה שאין להשיבו ולא התחרטה. הטעם עוד עמד על לשונה, היא לא תשכח אותו עד יומה האחרון. מה שהדהים אותה יותר מכל היה שלמשך אותם שעה או שעתיים או ימיים או כמה זמן שזה לקח עד שהגיעה להחלטה לתת גם לאדם לאכול מהפרי, היתה ההרגשה שהיא, עכשיו, היצור-האנושי האינטליגנטי הראשון והיחיד ביקום כולו.
הנחש שכב מגולגל בערימה לרגליה, מחויך כולו בחיוך של נחש, כמו שנחש מחייך כשהוא רוצה להיראות ידידותי. אדם, היצור השעיר המגודל הזה, היחיד שדומה לה במקצת, שעד אז בילתה את ימיה בהתחככות הדדית אתו בין הדשאים כמו צמד גורים, לא היה שם, הלך לאכול חרובים או בננות איפה שהוא, זאת אומרת לא היה עוד שם לפירות החומים או הצהובים המאורכים האלה וגם לצבעים שלהם עוד לא קראו כלום, או שאולי הלך לזרוק אבנים על הציפורים מנתרות, גם הן, עדיין בנות בלי שם. והיא חשבה עליו בחיבה מסוימת, כמו אחות גדולה, ובתבונתה החדשה הוא נראה לה רק כפוטנציאל עמום, לא מהוקצע, כמעט רק גוש חומר, והיא הבינה שבכוחה לתת לו את הפרי שיוצאינו מן הכוח אל הפועל, יעשה אותו לאנושי ובמלוא כוחו.
הוא לא ידע, עוד לא היה לו מושג, אבל היא כבר ידעה היטב מה המחיר שהוא עתיד לשלם בעל כורחו, הרעב והמלחמה והבדידות ופחד המוות והמוות עצמו. והיו בה רחמים עליו, רחמי אמת גדולים עד כדי היסוס ממשי, אולי לחסוך לו את כל זה, להישאר יחידה בחטאה; היה עונג רומנטי מסוים בבדידות האבירית המקוללת הזאת, בנשיאה בדד בעונשה הצפוי, בלי שהוא יידע לעולם את גדלות נפשה, כלומר היא כמובן לא חשבה עדיין במונחים כמו "רומנטי" אבל זה בדיוק היה הדבר שאליו התכוונה. מכל מקום היא עצמה ידעה עכשיו שתמות, והיא ידעה שאז יישאר לבדו, בוהה, לא מבין מה קרה, אבל זה לא יהיה נורא והוא ישכח אותה עד מהרה. כלומר היא חשבה על האפשרות שהיא תחיה, כל זמן שתחיה, ואחר כך תישא בעונשה ותמות, כיצור-האנושי האינטליגנטי היחיד שהיה מעולם. והיא חשבה שוב על הבדידות, על כל אי ההבנות הצפויות לה מעכשיו עם הגור השעיר הגדול. היא ידעה שאם תיתן לו מהפרי הוא יבין, זה מה שיבין לפני כל דבר אחר, שהוא גדול וחזק ממנה וינסה מייד להשתרר עליה, היא כבר הבינה שזה יהיה טבעו. המחשבה הזאת כמעט שגרמה לה לוותר, להישאר לבדה בכל זאת, למות בלי סקס, בלי אשליה של אהבה, אבל אז היא חשבה שבמקרה כזה, היא לעולם לא תלד ילד או ילדה: הרעב הזה הוא שהכריע את הכף".
אלאונורה לב, הבוקר הראשון בגן עדן, 1996
תקראו- כייף גדול!
********************************************************************
בין לבין גם צולמתי
...
