הרגשתי צורך לבוא ולכתוב ..
לא יודעת מה אפילו לא בטוחה שזה חשוב בכלל.
העיקר לנסות להוציא החוצה לפני שיאכל מבפנים.
מוכרת למישהו התחושה?
מרגישה לפעמים שמאבדת שפיות ואפילו לא יודעת למה או ממה.
ואז נכנסת לאיזה צ'אט ובוהה...
לעיתים יוצאת עם הרגשה טובה של שפיות יחסית למה שבהיתי בו רגע לפני.
נראה לי אני מהאנשים של פעם, לא מנוכרת, לא לבד, המישהו האחד הזה (שלא בא )...
הכל מהיר לי כאן, כאן הכוונה בעיר הזאת, האפורה.
האם יכול להיות שהאהבה באמת מתה???
ואם כן מה הטעם לנסות?
האם זה סטיה לרצות חיבוק אוהב, ליטוף, להתגעגע, לאהוב, לא לחפש משהו מזדמן.
כי אם כן...
אני בזאת מצהירה
התנשמת היא סוטה גאה שמאמינה באהבה.
או אולי סתם ילדה טיפשה.
רק אלוהי הבדס"מ יודע 😄
השעה 6 בבוקר כמעט ואני ערה.
עוד מאתמול ערה.
שונאת להיות חולה, הרחמים העצמיים מציפים, הרצון של פינוק ואהבה גוברים,
מה שגורם לעוד יותר רחמים עצמיים ולרגשות אבדניים משהו.
אבל תודה על הבדס"מ כאב מחליף כאב לא? 😄
איזה סשן מחטים קטן או שעווה ואז באה הרגיעה.
או לחילופין גבר חסון כנוע מולי , סוגד, מעריץ!!
מתפתל מכל הצלפה, או כל דבר אחר שבחרתי לאותו הרגע.
כמה חזקה ועצמתית.
ובתוכי כמהה לכזאת הערצה ממישהו שעושה את זה כי אוהב אותי.
הערצה הדדית אני בשבילו והוא בשבילי.
מה רע?
טוב נו אולי זה רע, אני כבר באמת לא יודעת.
ככה זה כשחיים בסדום ועמורה.
הגבולות מתטשטשים, המוסכמות כבר לא באמת מוסכמות.
הרי מי יגיד מה נכון ומה לא?
אנחנו ממציאים תוך כדי....
מחליטים לפי מה שנוח לנו.
מי שלא טוב לו?
כמו שאומרים אצלינו... שיתמודד
ואכן אני מתמודדת..
בצורה נוראית אני חייבת לציין אבל אלוהים יודע שמנסה.
אז ביום שישי אני שמה גרביון רשת לא נוח בעליל מעליו חצאית נוחה עוד פחות מהגרביון וכדי לסיים את הסשן העצמי שלי אני מוסיפה מחוך שדוחס אותי מכל כיוון ומקשה על נשימה סדירה ( האם זה מה שגורם לאי שפיות הזמנית??? חוסר חמצן במוח מתמשך??? )
כמובן שכל זה בא עם מגף שחורה עם עקב סיכה לתפארת ... מלכה או לא מלכה?
איפור מושקע וחיוך מיליון דולר.
רוקדת בקלילות ונמרצות כאילו אני יחפה אבל מבפנים מקללת את מי שהמציא את הלבוש והנעליים האלה.. אני אומרת לכם הוא בטוח היה סאדיסט!
חוזרת בבוקר הביתה מודה לבורא העולם ( לא הוכח בוודאות) שיכולה להוריד את נעלי הגהנום,
ואת מנסה לקלף מעצמי את השכפ"ץ הקרמי שלבשתי לאורך כל הלילה.
אני יכולה להשבע שב10 דקות אחרי ההתפשטות שאורכת כשעה אני מרגישה אושר מוחלט, צלול, אושר משכר.
שבת אחרי הצהריים מתעוררת וחוזרת ללבד.
לפעמים מחמיאה לעצמי על השואו בלילה: " נראית מעולה, חיננית ולבבית ממש.".
זה יגמר מתישהו? התסכול הזה?
או שאני סתם אופטימית?
מישהו יכול להגיד לי שאני חייה באשליות שמה שאני רוצה עדיין קיים?
כי אם אכן אני אופטימית לשווא לפחות שאדע.
ידיעת האמת טובה מחיים בשקר, אבל זאת רק דעתי.
בנימה לא ברורה זו
אלך אני והטישו שלי לפוך.
על החתום אופטימית משהו 😄
יום מקסים למי שקרא וגם למי שלא.
לפני 16 שנים. 4 בדצמבר 2007 בשעה 4:07
