כל חיי אמרו לי מה לעשות, המשפחה בעיקר.
דפקה של פרופסור רוסי שמרן שניסה בכל כוחו להשריש דפוסי התנהגות "נכונים".
מתוך מרדנות או בגלל האופי המחורבן שלי (כך אבי היקר שיחייה טוען) מעולם לא קיבלתי את הדרך שבה הוא האמין.
הנוהל:
אבא: מה אני אעשה איתך?
אני: לא משנה מה, אל תהרוג אותי, זה יעשה לך סרטים.
אבא: דברי רוסית אני לא מבין, אנחנו מדברים מה הקשר סרטים, שבי קצת בבית.
אני: לא אבא... אני לא הולכת לסרט, אתה בסרט.
אבא: אני לא בסרט אני בבית, דברי רוסית כבר.
אני: טוב.
אבא: למה צבעת את השיער לשחור מיר'לה? את רוצה אבא מת עכשיו?
אני: לא אבא. אני חושבת שזה יפה.
אבא: נו, את יכולה זה שם שחור בשיערות אבל לא יכולה לצבוע אופי מחורבן שלך.
אני: חחחח.
אבא: ג'ינג'י זה אופי. חרא אופי.
אני: גם אני אוהבת אותך אבא.
אבא: את יודעת למה אני סולח לך?
אני: לא אבא. למה?
אבא: כל גאונים, כל מוכשרים כולם משוגע. דפוק. את ילדה שלי, מאוד מוכשרת, בגלל זה את מוכשרת, את משוגע. ולמשוגע חייב סולח.
אני: אבא, גם אתה מוכשר מאוד, מה זה אומר עליך?
אבא: בטח אני משוגע, את בת שלי.
זו שיחה לדוגמא, אחת שלא נגמרת בבכי שלי ואבא שמתקפל לנוכח עיני הדומעות.
היום שני אנשים אמרו לי, לא משנה מה, אל תשתני.
תהי נאמנה לעצמך.
אני חושבת להתחיל ליישם את זה.
חיים רק פעם אחת, עצוב לחשוב שכל חיי חייתי בשביל מישהו או משהו אחר שהוא רחוק ממי שאני.
אני זו אני לטוב ולרע.
למרות שינאתי הרבה למשפט הזה אגיד אותו בכל זאת, זה מה יש ועם זה אני אנצח 😄
אני זה מה שחשוב, לא?
( יום יבוא ואני באמת באמת אאמין בזה בלב שלם)
בינתיים אני מתחילה ללמוד לקבל אותי כמו שאני, בלי לוותר.
חבר טוב שלי אומר " מי שלא משוגע, לא נורמלי".
אני ממש מסכימה איתו.
שיהיה יום מדהים, עם שגעונות לרוב, זה משחרר לפעמים:)
לפני 15 שנים. 31 במאי 2009 בשעה 3:21
