בבוקר היא הייתה באמת מאושרת וחייכה,היא הייתה לבד בבית כמו שהיא אוהבת.
עכשיו היא דומעת ולא מבינה למה החיים שלה היו חיבים להיות קשיים כול כך.
קשה לה להשלים עם זה.
היא מתבגרת על זה וזה שוב חוזר עלייה.
בבוקר שמחה עכשיו פתאום בוכה.
היא לא אוהבת לבכות,היא שומרת את זה,
רוצה להיות חזקה,לא לשמח בזה אנשים,
ואז,ואז זה מתפוצץ.
העולם אטום,לא אכפת לו.
הוא שופט את האדם רק על פי הישגיים
לא שופט אדם על פי הישגגים שאולי מעטים אבל בעבור אותו אדם ע-נ-ק-י-ם
האנשים נהיו אדישים,
המשפחות כבר לא שומרות על הגוזלים
כבר אין חום אפילו במשפחה,
ולאן יוכל לפנות הגוזל?
לגוזל אין לאן לפנות,
הוא סובל וסובל
מדחיק ומדחיק
ולא לאט ניהיה אדיש לכלום כמו שהיו אדישים עליו,
לרצונותיו,לתחושותיו,
מתאים את עצמו לעולם
ואז ראו איזה פלא
הוא נתון על כך לביקורת
פתאום כולם אוהבים
אבל למעשה הם סתם צבועים
פתאום זה לא בסדר להיות אדיש
אבל מבפנים כולם אדישים
אין אהבה תמידית בעולם,
אהבה עוברת,
אהבה מתחלפת,
אהבה נגמרת,
היא לעולם לא נשארת...
אך היא לא ידע מה היא אהבה
מעולם לא היה אדם שאהב רק אותה
מעולם לא היה אדם שהיא הייתה מקום ראשון בשבילו
היא תמיד היתה לבד
היא תמיד סבלה לבד
והיא הייתה כולה ילדה קטנה
אבל למי אכפת???
וגם לך,כן אתה שקורה תפוסט
אתה נכנס,קורא,ועוזב
אף פעם לא מגיב,אף פעם לא באמת אכפת לך
אבל היא כבר התרגלה
היא כבר לא ילדה קטנה
אומנם היא לבד
אבל היא כבר רגילה...
"אתה יכול לבחור לברוח,ואתה יכול לבחור להתעלם.
אבל בסופו של דבר תתעורר לאותה המציאות"
לפני 16 שנים. 30 במרץ 2008 בשעה 12:56