היא

אולי זה המגע?
התחושה?
המילים?
הרגש שמזמן לא היה קיים?
היחד?
הקרבה?







"הקסם באהבה ראשונה הוא חוסר היכולת שלנו להבין שהיא יכולה להיגמר"

לאט לאט מצטברים דברים
כעסים,עצבויות,דברים רעים
ופתאום בלי שום הכנה מכה חדשה נוחתת ופוגעת בול במטרה

אך היא אינה בוכה,אינה מרשה לעצמה
משכנעת את עצמה כי חזקה היא יותר מאשר
משקרת-מ-ש-ק-ר-ת לעצמה

והעצב חוזר והיא משכנעת
חושבת איך לפעול ולא נותנת לדימעה לנזול

היא מוקפת באנשים
ויוצאת כול יום
אך לבד מרגישה למרות הכול

באמת קראתם עד לפה?




"כי בחיים הכול עובר
מטעויות למד להשתפר"

האמת אף פעם לא ראיתי בבדסמ סטייה כמובן תלוי ברמות שלו
אני לא רואה בזה משו חריג ולא מקובל
אנ רואה בזה מה שקורה כול הזמן
בנים תמיד מרביצים אחד לשני
בנות ובנים מרביצים אחד לשני ומתחילים כך אחד עם השני
ידידים מרביצים אחד לשני וצוחקים אחרי זה
לא פעם זה כולל גם ירידות שיכולות להשפיל

אז למה כשזה מגיע לזוגיות זה לא מקובל?
למה כשזה מגיע לזוגיות זה נחשב לסטייה?
באמת שאני לא מצליחה להבין את זה

בחיים הונילים שלי מתרוצצים המון רמזים בדסמים
מתרוצצים המון אנשים ששיכים לזה
מתרוצצים לא פעם קטעים מזה
ואני בטוחה שאני לא היחידה
אז למה זה לא מקובל?






"אם אתה באמת חייב להטיל ספק במשו
הטל ספק במגבלותיך"

חיים זאת מין חידה מוזרה כזאת
למה אנחנו חיים?איך באמת הגענו לכאן?
למה יש אנשים רעים?למה אין שלום?
למה לא יכלו כולם להיוולד באותו צבע<ולא להשמין אף פעם>?

<ולמה במקום ללמוד אני כותבת שטויות,למה?>







"כול דבר בחיים הוא מין מבחן
גם אם לא הודיעו לך עליו לפני
זה שאת עכשיו בתפקיד הראשי במחזה לא אומר שתשארי שם תמיד
לכן תמיד צריך להתאמץ
בכול מצב
ף פעם אין לדעת אם ההצלחה עומדת בפתח"

פשוט תהיות
והרבה תהיות
הרבה מאוד









"בהחיים לא חשוב איזה קלפיים יש לך
אלא איך אתה משחק בהם"

אומרים שמה שבני אדם לומדים מההיסטוריה זה שבני אדם לא לומדים מההיסטוריה,זה אומר שבני אדם לומדים או לא לומדים מההיסטוריה?
מה שאני למדתי מהיסטוריה שהיא עושה לי כאב ראש וגורמת לי לכתוב עכשיו תשטויות האלו.ובני אדם חפים מפשע קוראים אותם,זאת לא סיבה מספיק טובה להוציא את המקצוע ממקצועות החובה?





























"כאשר משנים את נקודת המבט על החיים
מגלים דברים חדשים"...

זה קרה לפני שנה במרכז מסחרי בעיר נטושה...
זה קרה לפני שנה ליד ביתה...זה קרה...
זה קרה במדרגות...מדרגות שהיא עוברת בהם יום יום בדרכה לתחנה
וזה קרה פשוט קרה...


שבועות היא בכתה ולא סיפרה לאיש
לקח לכולנו זמן להבין
לקח לכולנו זמן מה להפנים
כי היא לא סיפרה לאיש

עברה שנה...היא קנתה מצית כבר מזמן
אך בקברו היא עוד לא ביקרה
עברה שנה...שנה
והנר לזכרו כבוי נשאר
עברה שנה..שנה

אמרתי לה :עד אז אני כבר לא יסמוך על אנשים"
אל תעשי את זה לעצמך היא ענתה.אל תמנעי מעצמך להתחיל משהו שעוד לא התחיל.
תתרחקי בנתיים מהכלוב הוסיפה ואז הלכה...
לא נירא לי שאני ידבר איתה שוב...
לא נירא לי שהוא ירשה לה.
האם לאדון יש באמת סמכות כזאת?לקבוע לשפחה שלו קשרים עם אנשים אחרים?
רק אני רואה כאן מתכון לאישה מוכה בעיקר נפשית.
זה מתחיל באהבה גם בקשר ונילי
ממשיך בהקרבה מתוך רצון לא לאבד תאהבה
ממשיך בהקרבה ובהתמסרות גדלה יותר
ממשיך בהקרבות וויתורים חד סיטריים
<ואני לא מדברת עליה אלא בכללי>
נגמר בהתמסרות טוטאלית ובעזיבה.
אסור להקריב הכול אבל אי אפשר לא להקריב כלל.
כול קשר בדסמ בפרט מחייב ויתורים והקרבות אך מדוע הם לעיתים חד סיטריים?
קשר בדסמ מבלבל יותר.
בקשר רגיל זה ברור שויון די מלא כול אחד מוותר פעם הוא פעם היא
אך בקשר בדסמי בקשר בדסמי את לא יכולה לדעת.
לא יכולה לדעת עד כמה להקריב.זה ברור לך שהקרבה עושה לו את זה וגם לך במידה מסוימת.
אך את שוכחת שהקרבה טוטאלית גורמת לו ללכת,בדיוק כמו בקשר ונילי.
אז את חיבת להקריב אבל אסור לך להקריב.

הקדמה:טכנית הוא נסגר.טכנית.
אבל הוא נפתח שוב עבור מילוי בקשת מישהי...

תקף אותי לפתע בלבול רב...
אולי בגלל העומס,אולי בגלל שהכרתי אותה,אולי בגלל שלשם שינוי הראש שלי חושב!!!
אינווי אני מבולבלת ואני צריכה לכתוב את זה כי היא ביקשה...

אז ממה אני מבולבלת?חדרה לראושי מחשבה מעצבנת.
יותר נכון כמה כאלו.
האם אני באמת שייכת לקהילה?מצד אחד אני כן אוהבת כאב,זה מדליק אותי.אני כן נמשכת לזה.ואני לא מפנטזת על זה מהיום אלא מתמיד.אבל לא יודעת..ככול שאני מכירה יותר אנשים אני מגלה שהסטייה שלי "קטנה" לעומתם.עבור חלקם היא אינה נחשבת סטייה בכלל.וזה גורם לי לטעות האם אני באמת שיכת לפה?נכון שיש שיגידו כול אחד והבדסמ שלו אבל נירא לי שיש משו שהם שכחו לכול אחת יש צורך בשותף.זה מה שמעלה את התההיה השניה שלי...
זה נכון שבקשר,ובכל קשר צריך להקריב.אבל עד כמה?נכון שאני יצטרך לעשות דברים שאני לא יאהב לעשות אבל עד איזה גבול?זה לא תמיד יהיה תוכנית על פי רצוני,זה ברור לי אבל איך זה ירגיש לעשות דברים שאני לא אוהבת ולא רגילה עליהם?עד כמה נכון להקריב?עד כמה זה רצוי בכלל?
דבר שנוסף שמטריד אותי.זה הלחץ.אף פעם לא הטריד אותי לחץ אבל פתאום פתאום התעוררתי מהתרדמת ועכשיו?עכשיו אני ראוצה להספיק הכול.לצמצם פערים.להצליח בלימודים,להתנסות עם בנים עם בנות עם חיות<טוב נו לא חח>,אבל להתנסותת בכול כך הרבה דברים.והזמן?זז לא נשאר במקום.ונכון יש שיגדו שאני צעירה ויש לי את כול החיים לפני.מצד אחד זה נכון אבל מצד שני מי מבטיח לי שאני לא ימות מחר?מי מבטיח לי שהדברים שאני יכולה לעשות עכשיו אני יוכל לעשות אחר כך?מי מבטיח לי שלא יהיו לי עוד חרטות על דברים שלא עשיתי עכשיו?ומי מבטיח לי שאני לא גורמת לעצמי יותר נזק מתועלת?כל השנה שקעתי בזה וזה די גרם לנזקים.לא השתדלתי מספיק בלימודים וזאת פאקינג השנה האחרונה...השנה שצריך להשקיע בה הכי הרבה מאמצים.ואני?מנסה להספיק הכול...אולי יותר מדי וזאת הבעיה.ועכשיו?האם אני עושה את אותו הדבר?האם במקום להקדיש ת3 חודשיים הארורים האלה<וכמה שהם ארורים,מתישים ומעצבנים>ללמודים אני רצה במקום הפנטזיה?האם אני יצליח להגשים גם וגם?נכון בדרך כלל אני תמיד מספיקה הכול.אבל אבל תמיד יש פעם ראשונה ואני לא מוכנה לשום כשלון עכשיו.
בקיצור אני מבולבלת והפוסט נגמר...









המשפט היומי:תפסיק להצטער על מה שאתה לא יכול לשנות...
ולמד לשנות את מה שעליו אתה מצטער...

אך אתמול להירדם לא הצלחתי
את עצמי עליו חושבת מצאתי
אך אינני אוהבת אותו את זה אימתי
כי יודעת היא שלאהוב אדם זה לא למצוא אדם שאתה יכול לחיות איתו
לאהוב זה למצוא אדם שאתה לא יכול לחיות בלעדיו
לחיות בלעדיו היא מסוגלת אך לגורלו היא עדין חוששת
ולמרות כי חשבה שמצא מה את מה שהיא חיפשה את הדרך לליבה הוא לא מצא
וללב לא ניתן לשקר
אך לנסות בכול זאת היא מתעקשת
משתותקת היא לטעום את טעם אהבה
הבדידות אינה טובה
והיא יודעת כי חום של גבר היא צריכה




המשפט היומי טעות היא לא טעות אם לומדים ממנה...