היא

הקדמה:טכנית הוא נסגר.טכנית.
אבל הוא נפתח שוב עבור מילוי בקשת מישהי...

תקף אותי לפתע בלבול רב...
אולי בגלל העומס,אולי בגלל שהכרתי אותה,אולי בגלל שלשם שינוי הראש שלי חושב!!!
אינווי אני מבולבלת ואני צריכה לכתוב את זה כי היא ביקשה...

אז ממה אני מבולבלת?חדרה לראושי מחשבה מעצבנת.
יותר נכון כמה כאלו.
האם אני באמת שייכת לקהילה?מצד אחד אני כן אוהבת כאב,זה מדליק אותי.אני כן נמשכת לזה.ואני לא מפנטזת על זה מהיום אלא מתמיד.אבל לא יודעת..ככול שאני מכירה יותר אנשים אני מגלה שהסטייה שלי "קטנה" לעומתם.עבור חלקם היא אינה נחשבת סטייה בכלל.וזה גורם לי לטעות האם אני באמת שיכת לפה?נכון שיש שיגידו כול אחד והבדסמ שלו אבל נירא לי שיש משו שהם שכחו לכול אחת יש צורך בשותף.זה מה שמעלה את התההיה השניה שלי...
זה נכון שבקשר,ובכל קשר צריך להקריב.אבל עד כמה?נכון שאני יצטרך לעשות דברים שאני לא יאהב לעשות אבל עד איזה גבול?זה לא תמיד יהיה תוכנית על פי רצוני,זה ברור לי אבל איך זה ירגיש לעשות דברים שאני לא אוהבת ולא רגילה עליהם?עד כמה נכון להקריב?עד כמה זה רצוי בכלל?
דבר שנוסף שמטריד אותי.זה הלחץ.אף פעם לא הטריד אותי לחץ אבל פתאום פתאום התעוררתי מהתרדמת ועכשיו?עכשיו אני ראוצה להספיק הכול.לצמצם פערים.להצליח בלימודים,להתנסות עם בנים עם בנות עם חיות<טוב נו לא חח>,אבל להתנסותת בכול כך הרבה דברים.והזמן?זז לא נשאר במקום.ונכון יש שיגדו שאני צעירה ויש לי את כול החיים לפני.מצד אחד זה נכון אבל מצד שני מי מבטיח לי שאני לא ימות מחר?מי מבטיח לי שהדברים שאני יכולה לעשות עכשיו אני יוכל לעשות אחר כך?מי מבטיח לי שלא יהיו לי עוד חרטות על דברים שלא עשיתי עכשיו?ומי מבטיח לי שאני לא גורמת לעצמי יותר נזק מתועלת?כל השנה שקעתי בזה וזה די גרם לנזקים.לא השתדלתי מספיק בלימודים וזאת פאקינג השנה האחרונה...השנה שצריך להשקיע בה הכי הרבה מאמצים.ואני?מנסה להספיק הכול...אולי יותר מדי וזאת הבעיה.ועכשיו?האם אני עושה את אותו הדבר?האם במקום להקדיש ת3 חודשיים הארורים האלה<וכמה שהם ארורים,מתישים ומעצבנים>ללמודים אני רצה במקום הפנטזיה?האם אני יצליח להגשים גם וגם?נכון בדרך כלל אני תמיד מספיקה הכול.אבל אבל תמיד יש פעם ראשונה ואני לא מוכנה לשום כשלון עכשיו.
בקיצור אני מבולבלת והפוסט נגמר...









המשפט היומי:תפסיק להצטער על מה שאתה לא יכול לשנות...
ולמד לשנות את מה שעליו אתה מצטער...