הגעתי למסקנה שהבעיה העיקרית שלי בקשר עם אנשים שאני רגישה מדי.
אני לוקחת יותר מדי ללב ומתרגשת משטויות
אני שומרת דברים בבטן-וננכנסת לדיכאונות עם עצמי
בצבא לימדו אותי את החשיבות בהבעת רגשות ומה יכול לקרות כששומרים דברים בבטן
אבל אני לא יודעת להביע רגשות-אפילו בכתב זה יוצא מעורפל ולא ברור...
אני יודעת שאני מעין בורחת-וזה חוזר עליי ובגדול
אני מציבה לעצמי מטרה-לא לקחת דברים ללב כי שום דבר לא באמת שווה את זה
בזמן האחרון קרו לי הרבה שינויים-השיחרור,הלימודים,עבודה חדשה,חברים ואנשים חדשים
השינוים היו כול כך מהירים-אני בקושי זוכרת כבר איך זה להיות חיילת-למרות שבקושי עבר זמן
זה עצוב שדברים כאלה נשכחים כול כך מהר-צריך למצוא זמן ולבוא לבקר אותם!-מטרה?
האמת שיש לי 2 עבודות-עבודה רגילה ומלגה.אני חושבת שהם מה שתורמים לשפיות שלי.למדנו באחד השיעורים שככול שלאדם יש יותר מנגנוני פיקוח ככה הוא יפשע פחות ויתאבד פחות.אני חושבת שככול שלאדם יש יותר דברים שנותנים לו "סיבה לחיות" ככה הוא יתאבד פחות ויפשע פחות.אומנם לא רציתי לפשוע אך הרצון לא לחיות עבר אצלי במחשבה...
העבודות מין "מצילות אותי"- מעצמי-תמיד האמנתי כשלאדם יש יותר מדי זמן פנוי הוא עושה שטויות ונכנס לדיכאונות.העבודה גם תורמת לחוסר בזמן-אבל יש בה גם משו אחר-זה לא משנה כמה היה לי יום חרא בלימודים,וכמה אני עייפה ועצובה הם תמיד דואגים שאני יצא עם חיוך בסוף 😄 :)
לימודים-אני לא מבינה למה אבל דווקא שם אני לא באמת מתחברת עם האנשים-מצד אחד אני אומרת שלום ומדברת עם כולם אבל מצד שני-זה נגמר שם.זה גורם לי לבדידות עצובה כזאת-וציינתי כבר עד כמה אני רגישה.אני יודעת שזה לא סוף העולם אבל מצד שני הם לומדים אתי ואולי כול השנים נלמד ביחד-מצד שני אנחנו חוג גדול ואפשר להחליף אנשים-אבל זה סוג של בריחה-אבל אני לא באמת מצליחה להתחבר מצד שני-מטרה נוספת-להחליט!
ומטרות לסיום-לקחת דברים בקלות,להשתחרר ולהינות.
-לא לפסול אנשים שמתחילים איתי-ולזכור כמה חשוב לא להישאר לבד
-ללמוד אנגלית כי יש לי קצת חור בהשכלה:P
-לחייך כמה שיותר 😄
"אם אתם מסוגלים לשאוף-אתם מסוגלים גם להחזיק מעמד
אם אתם יכולים לדמיין-אתם יכולים גם להגיע
אם התחלתם-אתם יכולים גם להמשיך
אם אתם מגלים מעורבות-אתם יכולים גם להשפיע
אם אתם יכולים לטפס אתם יכולים גם לעלות גבוהה יותר
ההצלחה תלויה בעשייה,אל תשכחו שאתם מסוגלים להגיע לכול מקום שחלומותכים נושאים אתכם"
לפני 13 שנים. 23 בדצמבר 2010 בשעה 20:48