היא הולכת ברחבה החשוכה ליד תחנת הרכבת. השעה מאוחרת, אין איש מסביב. אהובה אמר שיפגוש אותה כאן. מוזר. למה כאן? למה עכשיו?
"תגיעי לשם, חכי לי"
נעמדת מתחת לעמוד התאורה הגבוה, הבודד, נערה בהירה בבגדים שחורים, בתוך עיגול אור צהבהב, וצללים מסביב.
פתאום היא רואה אורות , מתקרבים, מסתובבים, נכנסים לחניה, נוסעים לכיוון שלה, מסנוורים ומסתירים את המכונית. היא מרימה את היד, לסוכך את העיניים מהאור. המכונית חותכת דרך החניון, ישר לכיוונה, עוצרת כמה מטרים לפניה, בדיוק מספיק כדי שהאורות הגבוהים יפגעו ישר בעיניים.
פתאום היא שומעת מאחוריה צליל מוכר, מנגינה, הרינגטון של החבר שלה. היא מסתובבת אינסטינקטיבית, מחפשת את הפנים המוכרות בחושך שמסביב. מאוחר מדי היא שומעת את הצעדים המתקרבים מכיוון המכונית, ולפני שיש לה זמן להסתובב, לאט כמו בחלום, משהו נופל על עיניה, בד רך, אטום לאור. כל הפנים שלה, כל הראש נעטף בבד הזה,"זה שק", מחשבה מנותקת. כשהיא מרגישה את השרוך מתהדק, משלים את הבידוד שלה, ולוחץ על הצוואר, כמעט חונק, ההתרחשות מאיצה והיא כמו יוצאת מהחלום שלה, מטילה את ידיה אל הראש שלה כדי לתלוש את הדבר המחניק הזה... היישר לתוך אחיזת המלקחיים של הידיים שלו. הוא דוחף אותה אחורה, מפיה יוצאת אנקה חנוקה, מאבדת את שיווי המשקל ונופלת אחורה, נופלת... משהו פוגע בה מאחור, משהו אופקי, חם. גופו לוחץ אותה מול מכסה המנוע, לבד יש ריח זר, ידו האחת עוזבת אותה לשנייה, מנסה לדחוף, אך היא מיד חוזרת, וכעת היא מרגישה על ידיה רצועה קשיחה, דקה. רעש מזמזם, וידיה צמודות, כפות הידיים שלה נוגעות אחת בשנייה מבלי אפשרות להיפרד ורעד עובר בכל הגוף שלה. היא מתחילה להיאבק, למרות (בגלל?) שהיא מבינה שכבר מאוחר מדי, בכל כוח השרירים מנסה להדוף אותו, להתרומם ממכסה המנוע, אך ללא הועיל, אחיזתו עיקשת, יד אחת מצמידה את האגן שלה, יש שנייה על הפרצוף המכוסה שלה, גופו מעל שלה. שניות ארוכות. דקות? היא מפסיקה להילחם, מותשת. מרגישה את רגליה מורמות, שוב הצליל המזמזם ועוד אחד, והקרסוליים שלה מוצמדים באותה האחיזה הבלתי מתפשרת של כפיתת הידיים, הברכיים צמודות, הירכיים שלה חמות אחת על השנייה מתחת לחצאית השחורה. השרוך ההדוק סביב צווארה נרפה לפתע, השק מתחיל לעלות למעלה, אל מעל השפתיים היבשות שלה והפה נפתח אל אוויר הלילה הקריר, נשימה ארוכה, ומשהו נדחף בכוח לפה שלה, האצבעות שלו, ו... בד רך. האצבעות יוצאות, עוד ועוד בד נכנס פנימה וממלא את הפה שלה. נוהמת בייאוש וחוסר אונים, הצליל שיוצא חלוש ורחוק. רצועת בד אחרת מתהדקת סביב הפה, נכרכת שוב ושוב סביב ראשה. האיש מרים את השק עוד קצת, כאילו נותן לה נשימה אחת אחרונה מהאוויר הצח, עם האף, והשק יורד בחזרה, נקשר סביב צווארה.
הידיים שלו נשלחות מתחת לברכיים שלה, ומסביב לגופה, מרים אותה כמו ומעמיד אותה על רגליה שוב, והנה, המכונית – היא נשענת עליה עם צד הגוף שלה. הידיים שלה נמשכות למטה, היא יכולה לגעת בברכיים שלה, אבל לא יכולה לעזוב אותן – עוד אזיקון ("אלה אזיקונים", המחשבה בראש. ראש של מישהי אחרת, בטח לא שלה.) מחבר עכשיו את כפיתת הידיים שלה לזאת של הברכיים, גורם לה לעמוד כפופה, שפופה. הוא נותן לה לעמוד ככה. ועוד קצת. מה הוא עושה? הוא נהנה לראות אותה ככה?
רעש פתיחת דלת, והנה הוא מכוון אותה בעדינות עם הראש פנימה, אין לה ברירה אלה להזדחל-להשתחל אל המושב האחורי. דוחף את הרגליים שלה פנימה, סוגר את הדלת. אחד הסנדלים משתחרר, נתלה לכמה רגעים מהאצבעות המתנדנדות שלה, נופל ומשאיר את הרגל יחפה. ריח של אבק משתחל לתוך השק שעל ראשה, ריח זר, מטריד. משהו נופל עליה ומכסה אותה.
המכונית נרעדת בהנעת המנוע, ומתחילה לנוע.
לפני 15 שנים. 25 במרץ 2009 בשעה 20:06