איפה אני ואיפה שס''ק

הדמות הזאת, נשענת על זוג קביים דקים-דקים של מציאות...
מאהבת-בת-זוג-שותפה-מושלמת.
מטרידה את מנוחתי.
כל פעם מחדש.

מנגן עליך כמו על פסנתר.
:)

הן הרביצו, אני התפקעתי מצחוק.
כיף כיף.

"הייתי על הבמה עם הבחורה היפיפיה עם הכובע" - אני.
"אמרו לי שאתה היית זה שעשה את הסשן עם דן" - אופק, אישתי האהובה והקסומה.
"העלתי אותה לבמה למיני סשן הזוי" - ונוס.

ממש מכונת קינק אני.
ורגש - אין.

והיא ישבה שם חשופת חזה, ידיה קשורות מאחורי הגב, הפה שלה פתוח לכדי האות O בגלל הכאב שגרמתי.
וכל זה היה למענה לא פחות, אולי יותר ממה שזה היה בשבילי, "פעם ראשונה שלי פה, אני אצטרך הרבה הרבה צומי". ביקשת, ושמחתי לספק.
ולא חשבתי על האנשים שמסביב, לא בכל רגע ורגע, אבל הם כל הזמן היו שם, ועכשיו, אני תוהה, האם, הופעתי גם בשבילם.

נ.ב.
סגול :D

כאב לי. לפרקים, מאד. אבל בדיעבד, אני זוכר רק את ההרגשה אחר כך - יושב על ענן אנדורפינים, מקשקש בלי הרף.
זה היה מגניב - ספגתי המון, והיא עוד החמיאה לי על סף הכאב שלי (שמעולם לא חשבתי שהוא גבוה במיוחד), ומוזר - לא היה בזה בכלל אלמנט ארוטי, ואני לא רגיל לזה - בכל סשן שאי פעם עשיתי, מכל צד, היה אלמנט כזה, וכאן - לא. אמנם היא אישה נאה, אבל זה בכלל לא ככה בינינו, ושנינו בעיקר התעניינו כמה אני אוכל לספוג. אז ספגתי, ואח"כ ישבתי על ישבני הלא-כל-כך-דואב, וניהלנו שיחת חולין נעימה, ברוסית נימוסית כזאת, כזו שגורמת לי להתחבב על הורי חברים. יש לי פוטנציאל רב, אתן מבינות. 😱

אנדורפינים. זה טוב.

וכנראה שכאן הזמן והמקום להודות - אני אוהב לנקות.

הגוף הרך שלה עירום, גלוי כולו וחשוף, ריח שקדים משיערה, עומדת עם הגב אלי, ידיים לצידי הגוף. אני לוקח את הזמן שלי, מסתכל, בוחן. בוחר את החבל הכי מחוספס שלי, חבל הניילון הלבן החדש מ"אייס", פותח את קשירת האיכסון ומותח אותו. היא עומדת, מתוחה, דרוכה עם הציפיה. זו הפעם השניה שלה. בראשונה, הייתי עדין.
אני לוקח את יד ימין שלה בשלי, מתחיל למשוך אחורה. היא מביאה את יד שמאל אחורה, מרצונה, מנסה להצליב אותן מאחורה הגב כמו בפעם ההיא. כמו תמיד, זה מעצבן. אני לא רוצה שהיא תיתן לי. אני רוצה לקחת. תופס את שתי הידיים, מושך בכוח למעלה, מסובב עד ששתיהן נוגעות אחת בשניה עם החלק החיצוני של כף היד והיא נאנחת קלות ומתכופפת קדימה. אני לוקח את החבל כורך את הלולאה הראשונה סביב הפרקים, ועוד אחת, ושוב, ושוב, עד ששכבה עבה של חבל מכסה את פרקי ידיה, לפני שאני מלפף אותו סביב הכריכות ומהדק כך שהידיים לא יצאו מהן עד שאני אניח להן.
אני דוחף אותה קדימה עד שהרגליים שלה שעונות על המיטה, ואז, דוחף עוד קצת, רק האחיזה שלי בכתפיים שלה מונעת ממנה ליפול חזק מדי.
שני חבלים נוספים יוצאים מהתיק, כמו שני תאומים, ונכרכים בין הקרסוליים שלה לירכיים ובחזרה כשהרגליים שלה מקופלות. אני מעביר יד על השרירים המתוחים שלה, חצי בוחן חצי מעסה, נהנה מהרעידה הקלה שעוברת עליה כשהיד גולשת אל בין הרגלים. כבר חם ורטוב שם, אבל זה יכול לחכות.
מוציא מהתיק את רצועת המשי השחורה, מוצא את האמצע שלה, ממקם בזהירות אל מול עיניה, מעביר סביב הראש, דואג להרים את השיער השחור אל מחוץ לאחיזתה, מותח עוד קצת עד שאני בטוח שהיא לא תיפול בקלות, וקושר בקשירת פרפר עדינה.
את הנרות היא הדליקה מבעוד מועד, כפי שאמרתי לה. שני נרות לבנים והנר האדום העתיד לשחק תפקיד כה חשוב בהפקה שלנו.
הבגדים שהיא השילה לפני זרוקים על הרצפה. החולצה, חצאית המיני... אני מרים את זוג התחתונים השחורות, תופס את הראש שלה בשיער ומושך אחורה, התחתונים נדחפים לפה שנפער לו בהפתעה. הופך את גופה בשתי ידי ומשכיבה על הגב, נסתכל עליה מנסה למצוא תנוחה בה הידיים התפוסות בינה לבין המיטה לא יכאיבו לה, הלשון בפה שלה בוחנת את הבד שנדחף... מנחית סטירה מצלצלת על לחי שמאל שלה. "שלא תעיזי להוציא" אני אומר בתשובה ליבבת הכאב שלה.
זה מתחיל בסטירות לחזה. שד ימין. יבבה. שד שמאל. יבבה. שד ימין... בכל פעם היא מתפתלת לצד השני, או לפחות מנסה, בלי התמיכה שמאפשרות רגליים חופשיות, רק פלג הגוף העליון מנסה לברוח, ישר לתוך ידיי המחזירות אותה למקום, ושוב, סטירה, חדה ומצלצלת.
הפוגה קלה, אך היא לא נרגעת יותר מדי. בעיניים מכוסות, בכל רגע יכול לבוא עינוי חדש, והיא רוצה/לא רוצה שזה יקרה.
שניות ארוכות של שקט, לפני שהיא חשה צריבה בלתי נסבלת לאורך השד, למטה אל הבטן, מלווה בצליל הטיפות המתרסקות על גופה.
נותן לה להתפתל במקום למרוח ולקרר את השעווה. מרים את הנר גבוה יותר, מפיל עכשיו טיפות קטנות, פה, שם. מהגובה הזה זה יותר נעים מאשר שורף. שובל הטיפות חוצה את הבטן, בכיוון מטה, ואז, הנר יורד קרוב קרוב... ופורק את מלוא המטען המותך שלו.
אגוניה.
כשהצעקות החנוקות לתןך מחסום הפה המאולתר דועכות, אני רואה את גופה מתרפה, הנשימה שלה מאיטה ומתעמקת. אני משחרר את פיה וקורא בשמה, היא עונה לי ב"אהההה..." מטושטש וארוך, וכמעט חיוך פרוש על שפתיה.
אני מתיר את הקשרים שמחזיקים את רגליה, מקלף את החבלים מהן, אוחז בגופה ומרים אותו מעט כדי לשחרר את הידיים, אך בניגוד לרגליים הן חוזרות לחיבוק החבל האוהב, הפעם מלפנים, פרקי ידיה מוצלבים, כמו גם החבל העובר סביבם, שמאל ימין, למעלה למטה, שמאל ימין... ואל מוט הברזל השחור בראש המיטה, וידיה מתוחות, תוחמות ביניהן את הלחיים הורודות עם הנמשים.
אני מתפשט - קודם החולצה, אחר כך המכנסיים והתחתונים בתנועה אחת. אני עולה על המיטה, וכורע, ברכי סביב הרגליים שלה, ידי מלטפות את גופה הרך, את צווארה, חופנות את שדיה, הפה שלי מכסה את הפנים שלה בנשיקות.
אני חצי שוכב עליה, מחזיק את רוב משקלי עם יד אחת, הזין שלי באזור חלציה, מלא בדם, נפתח אליה כמו שאני שהיא פתוחה אליו. לוקח עוד רגע להתענג על הציפיה ומכניס אותו פנימה. הוא נכנס בקלות, לשם שינוי מכוון את עצמו בדיוק לאן שצריך, מבלי שהיד שלי או שלה תעזור לו, היא רכה ורטובה סביבו.
האגן נע קדימה ואחורה, מספר פעמים לאט, ואז, במלוא הכוח פנימה. היא גונחת ולוחשת את שמי, אני מכסה את פיה בשלי, ממשיך ונכנס חזק, ושוב, ושוב ו"כן, כן, כן..." וכל פעם שהוא עובר את הנקודה הזאת, בכניסה, נבנה בו מתח, עד שכל גופי דוחף אותו קדימה, פעם אחרונה מהר וחזק, כאילו לעזור לזרע הנפלט והנה אני שוכב מעליה, הראש שלי צף ואני אוהב אותה ואני מנסה לגעת בה בכל נקודה של הגוף שלי...
אחר כך, שנינו שוכבים זה לצד זו, יד מתחת לראש, יד על הגוף, רגל שלובה ברגל ברגל ברגל...
"אני שמח שבאת." נשיקה על הלחי.
חיוך ועיניה נעצמות בעונג.

לחבלים שלי יש ריח של כביסה, וזה מאד נחמד.