שיחת טלפון הבוקר עם חברה ונילית נשואה גרמה לי לחשוב קצת.( לא שזה התחום החזק שלי ).
אבל גם זה מומלץ לפעמים.
היא טענה שאני קשה לא מתפשרת ושהיא דואגת לי ולא מעוניינת לראות אותי לבד יותר .
היו לי 2 אהבות גדולות בחיים, אחת בגיל 17 שמו היה אבי בחור מתוק ומקסים.
היינו חברים מעל לשנתיים , ויום אחד הוא היה חולה ממש חולה ולא היה לי איך לבוא אליו ,
ודאגתי נורא, אז לקחתי את הרכב ונהגתי ללא רישיון נסעתי לטפל בו..( אני יודעת בושעת אני )
והשני היה בגיל 23 שמו היה רן, דוגמן מדהים יפה חתיך בעל חוש הומור , אחד כזה שתמיד תרצה להיות בקרבתו. וכל כך אהבתי אותו. גרנו ביחד למעלה משנה, והוא היה נעלם לי ובורח בלילות ,בהתחלה חשבתי שיש לו מישהי , אבל לצערי לא ידעתי אחרת, הוא היה על סמים .
סמים מסוג של קריסטל.
בהתחלה דיברתי עם ההורים שלו ושלחנו אותו לגמילה , לא עזר , הוא ברח משם לאחר חודשיים, ואז הבנתי שאם אני לא עוזבת אז אני בסוף אפול יחד איתו , אז פשוט ברחתי נעלמתי ...
במשך 5 שנים אהבתי אותו, אבל בצורה של כאב. שחותך ושורף את נפשי וליבי.
אפילו שהתרחקתי ממנו תמיד חשבתי עליו. רק הייתי אומרת את השם רן הייתי גומרת ,
5 שנים בכיתי בצורה שלא האמנתי שקיימת בי .
5 שנים של סבל וייסורים ותחושה שאני ,0 כי איזה מין אישה אני שאני ככה נותנת לאהבה הכי
גדולה של החיים שלי להידרדר ולמה אין לי את כוח לעזור לו .
לא חשבתי לעולם שאני אצליח לאהוב אחר , שתבינו הוא היה הנשמה שמשלימה אותי .
אבל דרך העולם היא אחרת ולעזוב אותו זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי.
לא פתחתי את ליבי בפני אף אחד יותר, בניתי סביבי חומות הגנה מבטון...
כל כך כעסתי על עצמי והזנחתי את עצמי .
לפעמים כמו במקרה הזה חייבים לפעול מהיגיון ולא מהרגש .
וזאת הסיבה שהיום אני בת 30 עדיין לבדי ולא מוכנה להתפשר על זוגיות ואהבה
לפני 16 שנים. 7 בינואר 2008 בשעה 8:31
