האמת שבפנים...

שבת, מתעוררת מוקדם, הבית שקט מלא בריח של חמין איכותי. מכינה הפוך ומתיישבת מול המחשב ..
אני כבר לא אוהבת את המחשב שלי כמו בעבר ,מצלמת האינטרנט מנותקת המחשב עמוס ומלא וירוסים, ורק המסך החדיש הגדול מחזיר אותי למציאות.
מדפדפת לי בבלוגים של אנשים שעם הזמן הסיפורים שלהם נכנסו לי לנשמה .
וחושבת.. על המון דברים, על השיחה שלי איתו בלילה ( שולט ידיד ) על ההקשבה שלו ועל זה שזכיתי שהוא קורא לי חברה.
על החצי שנה אחרונה ועל בחירות ושוב על חברים טובים משפחה, אהבה והקרבה .
ואז אני נכנסת לפוסט האחרון שלי ורואה תגובה של מולטית שלי וברגע שקראתי את המילים " יאאאאא אני יודעת כמה היא חסרה לך "התחלתי לדמוע.
והיא שוב צודקת.. ( זונע ) אני מתגעגעת המון לחברתי ס' שבעזרת השם אני אחבק אותה ואנשק אותה ללא הפסקה הערב .
ואז זריקה של מחשבה לכיוון יוון.. שניה אני אסביר למה ..
ביוון גרתי שנה וכשעזבת בחורף את הדירה ששכרתי פשוט הדמעות ירדו ביחד עם הגשם הראשון .
זוכרת שהבנתי המון ביום ההוא.. חשבתי לעצמי איך זה שעזבתי בתים אחרים לאחר תקופה ארוכה יותר ולא בכיתי ??
ואז זה פשוט הכה בי, בית הוא מקום שאת\ה מרגיש בטוח ושלם וזה לא משנה איפה הוא נמצא מה הגודל שלו , או כמה זמן אתה מגורר בבית.

עכשיו הדמעות התייבשו , נו מה לעשות רגישה שכמותי, ממתינה כבר שיגיע הערב וחברתי נשמתי שוב תכיל את ליבי.