לפני 13 שנים. 24 באוקטובר 2011 בשעה 13:22
אז אתמול הייתי טיפונת בדאון.. לא משהו רציני אבל מתחילה להרגיש את משקל ההחלטות שלי על כתפיי מזל שיש שם למעלה מישהו ששומר עליי ומכוון אותי עד שאמצא את החצי השני שלי.
אז.. לא נתתי לעצמי להכנס לעצב לא מוכנה לזה.. אני מהשורדות !! וגם היחידה שאני יכולה באמת להתפרק מולה זאת אמא ודי מעוניינת לתת לה נחת.. הכי הזוי זה שכולם פורקים עליי כפסיכולוגית ויועצת.. ואני הילדה הקטנה של אמא מאמינה רק בה כיועצת ומכוונת לטובתי.
אז לא בכיתי לאמא.. ולא נכנסתי לתוך העצב, קפצתי לחברה אחר הצהרים והיה חביב מצב הרוח השתפר בהחלט, תודה בייב.. ((:
ועכשיו לחזור ולעבוד !!
