ענוה

בשיחות רבות העוסקות בענינים שונים, הנושא האמיתי הנדון הוא מי מוצלח יותר.
החל בישיבות עבודה וכלה בשיחה בין שתי פולניות בתור לקופת חולים. על פני השטח דנים באופן עניני בענינים העומדים על הפרק. אבל מתחת לפני השטח מדובר בהתנצחות שבה כל אחד מנסה להראות כמה הוא חכם/מוצלח/מוכשר, או למי הנכדים הכי יפים.
הדבר בולט ביותר כאשר חברים שלא נפגשו הרבה זמן נפגשים. השיחה מתחילה בשאלה התמה "מה נשמע" ומשם ואילך כל אחד מתרברב באופן סמוי בהצלחותיו, וכל אחד מפרגן לכאורה לשני, אבל בתוך ליבו מתכנן כבר איך להראות שהוא יותר מוצלח.
ברגעים כאלה הלב שלי מתמלא בתשוקה עזה לשלוף תמונה של וסטרי , ולהגיד לנוכחים: "היפיפיה המדהימה שבתמונה, היא גם חכמה, מתוקה, מצליחה, סקסית ולוהטת, לפחות כמו שהיא יפה. היא רכוש שלי, אני יכול להשתמש בה כרצוני, והיא תעשה הכל כדי לרצות אותי"
ברגע זה ההתנצחות הסמויה תהפוך למיותרת, מטופש לנסות להתרברב בזה שקיבלת קידום בעבודה או שהרווחת עוד כמה עשרות אלפי שקלים, כשזה שמולך הגשים את הפנטזיה האלטימטיבית שלך שאפילו בחלומות הכי פרועים שלך לא העזת לחשוב עליה.

נשאלת השאלה: אם יש לי קלף מנצח כזה בשרוול, למה באמת אני מתאפק ולא שולף אותו בכל שיחה?
התשובה פשוטה מאד: מתוך אחריות לאומית!!!!
אם אני אנפנף בתמונה של וסטרי בכל שיחה, אז כולם יפסיקו לעבוד, ורק ישבו כל היום בכלוב ויחזרו נמרצות אחריה, ואז גלגלי המשק יעמדו, הלימודים יושבתו, הצבא לא יעמוד על המשמר. אני חייב להיות אחראי, להתאפק. ולנצור את סודי.
ולסיכום - כל הכבוד לי. אני הכי אחראי :)