לפני 10 שנים. 21 בספטמבר 2014 בשעה 19:48
משל למלך שהיתה סעודתו כשלחנו של שלמה: מריאים ועגלים מפוטמים, ברבורים אבוסים, סולת ומיני מאפה, מיני תרגימא ותופינים, יין ושיכר.
היה אוהבו של אותו מלך מצוי עמו תמיד, שהיה מספר עמו בכל דברי ועסקי מלכותו, והיה (אותו אוהב) מדיר עצמו משלחנו של מלך משום שנאמר: "טוב פת חרבה ושלוה בה", וכל ימיו הצטער על זה המלך צער גדול.
כיון שהיה שונה עמו בהלכות שור שנגח את הפרה, היה המלך ממשמש בלשונו מחמת שנזכר במריאים שעל שולחנו. משראה כך אוהבו, החל שונה עמו בהלכות תיש שנגח את העז. תמה המלך: "וכי למה הנחת לשון שטבעו חכמים ונקטת תיש ועז?" ענה לו: "שראיתי ששור זה האמור במשנה הרי הוא כמריא שעל שלחנך, שדומה עלי כמוקצה מחמת מיאוס."
אמר לו המלך:"וכי לא דייך שאי אתה סועד אצל שלחני, שאתה (גם) ממאס אותו?
