ענוה

ללניה.

"הדרך קשתה עד מאד.."

בצהרי יום בוער כתנור רכבת על אופניך למעני.

בטבורה של עיר מפויחת, מיוזעת, דביקה ונוטפת,

שמת נפשך בכפך, וניווטת את אופניך בין מפלצות פלדה

נהוגות בידי אנשים מותשי שרב, עצבניים, ושוחרי מדון.

"ישבה השפחה לנוח בצד הדרך"

ואז כשמילאת את משימתך,

ישבת על שפת מדרכה לוהטת, דביקה ומטונפת,

ציננת את ראשך הבוער במים המטפטפים מהמזגן שלמעלה,

והתקשרת לדווח לי, מאושרת עד אין קץ.

מסתבר שלעיתים הדרך אל האושר עוברת דוקא ברחובות מהבילים, צפופים, עצבניים, וכעורים.