וניל עם פיצפוצית

ככה פחות או יותר נשמעה הקריאה שקיבלתי היום בסלולרי, באמצע פארק מגעיל שממוקם בלב הזיהום המסריח של א.ת אשדוד, בעודי משרבטת דובונים ודולפינים על קבוצת ילדים.

חבר טוב שבמקרה התגלגל במהלך השנים להיות מפיק, התקשר אלי במצוקה מקצועית.

כיוון שלא יכולתי לעבוד איתו היום (מה לעשות שנאלצתי לנשום זיהום אוויר במשך כמה שעות טובות ממיטב הסרחונות של אשדוד...) הוא נאלץ לקבל איזו מאפרת מתחילה שמישהו מההפקה הביא.

אותה אחת הסתובבה בפרצוף חמוץ כל הזמן, קיטרה ללא הרף, וכשנודע לה שההסעה הביתה היא אחרי שכל הצוות יסיים לפרק את הציוד ולהכניסו לרכבים היא קיטרה עוד יותר שזה לא בסדר שהיא נאלצת לחכות לכולם כי היא את העבודה שלה סיימה מזמן.

בעדינות הציע לה המפיק לתת יד כדי שהכל ילך יותר מהר וכולם יוכלו לחזור הביתה בקרוב. התגובה שקיבל היתה: "לא עשיתי קורס איפור מקצועי כדי להיות סבלית".

מה לעשות שהמפיק הזה התרגל לויכוחים בנוסח:

"ים! את לא נורמלית! מה את סוחבת את הברזלים הכבדים האלה? אם את רוצה לעזור קחי משהו קל ותשאירי את הברזלים לבחורים",

זה משפט שמזכה אותו בד"כ במבט שורף חזיות ותשובה בסגנון:

"יקיריי, אם לא הייתי מסוגלת לסחוב את זה לא הייתי מנסה, הרמת פעם את התיק איפור שלי? הוא שוקל מעל 12 ק"ג להערכתי, אם אני יכולה להרים אותו כל יום, אני יכולה להרים גם את הברזל המצ'וקמק הזה, אז בוא לא נדבר שטויות ונתקתק את העבודה כדי שכולנו נוכל ללכת הביתה בשעה נורמלית, אנחנו ערים מ 5 בבוקר, אני מתה כמו כולם לעוף מכאן"

מיותר לציין שאותה מאפרת פרימדונה סיימה את פס הייצור של איל מיקיאז' או איב סנטר או מה שזה לא היה, לפני שבועיים ומחצה לערך...

משלמים גרושים, כי זה איזה פרוייקט שממומן בחלקו על ידי קרנות ורובו על ידי הבמאית/תסריטאית שהיא מורה לקולנוע איפשהו, אבל בכל זאת זו עבודה כייפית, עם צוות נהדר (הבחור יודע לבחור אנשים שתענוג לעבוד איתם פרט לנפילות חריגות ונדירות כמו הגברת תיקי פור) ולמרות שזה גרושים זה בכל זאת ארבעה ימי עבודה אז בס"כ זה יהיה סבבה, וזה להכיר עוד אנשים יוצרים שזה תמיד נפלא!

הפאק הגדול הוא לקום מעכשיו ועד יום חמישי (כולל) בשעות מגונות לפנות בוקר, בימים כתקנם אלו השעות בהן אני הולכת לישון, ועוד מחרתיים לרוץ מהצילומים לאירוע בת מצווה עד אמצע הלילה ולמחרת שוב לקום ב- 5...

"למה אני עושה את זה לעצמי?"
אני שואלת את עצמי (בלב, כמובן, שלא יחשבו שהתחרפנתי והתחלתי לדבר אל עצמי)
והתשובה הקבועה היא, כי אני פשוט אוהבת את זה ולא יכולה אחרת, וכל עוד אני יכולה אז למה לא?
הרי במוקדם או במאוחר יגיע הרגע בו אתברגן, אקים משפחה, ואז אי אפשר יהיה להרוג את עצמי בעבודות האלו מצאת החמה עד צאת הנשמה.

ובינתיים, אני אמשיך להתרוצץ יום אחד באשדוד ויום למחרת בנתניה, יום אחר כך גם בנתניה וגם בצריפין ובסוף שבוע אקנח באיזו מסיבה באיזור בית אורן, ואם יצא אז אולי אקפוץ גם לפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, כי אם אני כבר בסביבה אז למה לא...