וניל עם פיצפוצית

ילדים זה ברכה... שר לו בהתלהבות מר שלמה בר הנכבד ולהקתו "הברירה הטבעית".

הוא גבר, גם מר יהושוע סובול שכתב את השיר הוא גבר.

כן, השיר ציני על הבאת ילדים במספרים מטורפים כדי לקבל את כל הכספים שהמדינה נותנת על הבאת כמויות שכאלו של ילדים, ואני שכל חברותי בהריון בשלבים שונים או מנסות להכנס להריון וחלקן כבר עם ילד אחד או יותר בבית שואלת את עצמי אם אישה היתה יכולה לכתוב את השיר הזה?

לא שאנחנו הנשים לא סבורות שילדים זה שמחה וברכה, להיפך! זה טבוע לנו כנראה במבנה הגנטי, הרצון לפרות ולרבות, להיות בהריון, להיות אימהות...

אבל החלק של הגברים בלהביא את אותם הילדים לעולם מסתכם בד"כ בחלק הכייפי של הסיפור: לערבב היטב את התרכיז, לשפוך במקום הנכון שיתערבב עם הביצית, ולנחור כמה דקות אח"כ.

ואני מוצאת את עצמי מהרהרת, האם הקטע הזה הכייפי של הסקס, מעולה ככל שיהיה, עם חיבוק והתכרבלות אחרי מולטי אורגזמה מפוארת, באמת מפצה אותנו הנשים על שלב הבחילות, ההורמונים שגורמים לנו לרצות לבכות מול המדף בסופרמרקט רק כי אין את הקורנפלקס שאנחנו אוהבות, על השינויים המטורפים בגוף, הרגישות בציצי, ההשמנה, הנפיחות ברגלים, הצרבות, הפיפי כל חצי דקה, העייפות המטורפת ועוד עוד ועוד... כל אחת והתופעות שלה.

אני יושבת איתן, קשובה, תומכת ויודעת שאני הולכת לעבור את הדברים האלו בעצמי בדרך להיות אמא ושואלת את עצמי בלב "האם זה שווה את כל זה?"

ואז מגיע הילדון מלאך הזה, הבן של חברתי הטובה, ומחבק ומנשק את שתינו ואומר שהוא אוהב אותנו הכי בעולם, ולמרות שבד"כ הידיים שלו יהיו דביקות מצבע או ממתק או גלידה, או סתם מג'וייפות מעוגת הבוץ ש"אפה" בחצר, הוא כזה מתוק שאני יודעת שבשביל כזה דבר אני אהיה מוכנה לעבור את הכל:

תנו לי בחילות, עייפות, צרבות, מה שלא יהיה, אני רק רוצה אחד כזה משלי בבית!

אבל לא צריך להגזים, אחד או שניים כאלו מספיקים לי, שמישהו אחר יקשיב לשלמה בר ויעשה תריסר ילדים!