קשה לי לכתוב כי יש לי דמעות בעינים ועוד הרבה מהן חונקות בגרון.
שוניקו, זה בשבילך, מהיכן שאתה נמצא, ממני באהבה...
כל מי שמגדל חיה ואוהב אותה יודע שהיא חלק מהמשפחה, והיינו משפחה קטנה ומאושרת.
לצערי לא לאורך זמן, היו יותר מדי דברים שלא עבדו ביני לבין אבא שלך, וככל שהפרידה ממנו היתה קשה - הפרידה ממך היתה קשה עוד יותר.
פעמיים נפרדנו ופעמיים נפגשנו שוב ורציתי להאמין שעוד אראה אותך שוב גם אחרי הפרידה השלישית, אבל היום הלכת לעולם שכולו טוב ולא הספקתי להפרד ממך שוב.
התאהבתי בך מהמבט הראשון, היית גדול ופרוותי כמו דב קוטב לבן ועם מבט של ילד בעיניים.
היית מטה את הראש הצידה וזוקף את האזניים במבט שואל ומצפה כשדיברנו איתך.
היית רץ אלי כשבאתי אליכם הביתה ומכשכש בזנב היפה שלך, היית תמיד מלווה אותי בחושך לשירותים או לאמבטיה ומחכה לי ליד הדלת ומלווה אותי חזרה למיטה.
היית ישן מתחת לשולחן וחולם על מרדפי חתולים והיית משמיע קולות מצחיקים תוך שינה, היית קופץ למיטה בבקרים והיינו מתפנקים יחד כל המשפחה הקטנה שהיינו, שני מפונקים - אתה והאבא שלך...
היית נבהל מזיקוקים ונפצים ומסופות ברקים ורעמים וקופץ למיטה ומעיר אותנו,
היית כמעט מפיל אותנו מרוב שהיית כל כך גדול והיינו 3 במיטה אחת...
היו לנו בדיחות פרטיות שלנו, ושירים וחידונים, אפילו את שם המשפחה שיניתי בינינו לבין עצמינו וצרפתי את שמך.
כמה שאהבתי אותך!!!
לחבק את הפרווה הרכה שלך, ללטף אותך ולגרד לך מאחורי האוזן ובבטן ולראות איך אתה מקפיץ את כפך ודורש עוד כשהפסקתי...
כזה מפונק ורגיש היית, וכל כך אהבתי אותך!
כמה פעמים עברתי ליד הבית שלך או של סבתא ורציתי לבקר אותך, אבל התאפקתי, בגלל כל מה שקרה.
בגלל דברים שאין לך שום קשר אליהם לא יכולתי להיות איתך והתגעגעתי כל כך...
כל כך רציתי לתת לך חיבוק אחרון, לגרד לך מאחורי האוזן ולומר לך כמה אני אוהבת אותך, וכבר אי אפשר.
אבל אתה יודע... כלבים תמיד יודעים כשמפחדים מהם וכשאוהבים אותם, ואתה ידעת שאהבתי אותך כאילו היית גם שלי...
לפני 19 שנים. 31 ביולי 2005 בשעה 21:53
