וניל עם פיצפוצית

אני חושבת שליז גרין כתבה את המשפט החכם הזה באחד מספריה.
ובאמת כל החיים הם רצף של שינויים, לפעמים קטנים, לפעמים גדולים, לפעמים בתדירות נמוכה ולפעמים בקצב מטורף.

בחודשים האחרונים זה מין עירבוב של כל סוגי השינויים, הם קורים מהר אבל לאט, הם גדולים אבל מתקדמים בצעדים קטנטנים עד שלפעמים זה בלתי מורגש, אבל התחושה הזו של השינוי היא כל כך חזקה שהיא הופכת את האויר לסמיך מרוב שינוי, אם אפשר לתאר את זה כך.
קשה לתאר הרגשה שכזו, במיוחד שאלו שינויים מסוג שכל כך חדש לי.

והכי מוזר שלמרות כל השינויים האלו שקורים בי, בעצם בינתיים הכל נשאר אותו הדבר.
גרה באותה דירה, עובדת באותה עבודה שאני אוהבת עם אותן תקופות של קצת גאות וקצת שפל, החברים הם אותם חברים ומעט מאוד דברים משתנים, למרות שאצל כולנו ממשיכים להשתנות דברים, לפעמים דברים קטנים ולפעמים דברים ממש גדולים כמו הריונות, לידות, פרידות, חזרות, ועוד כל מיני דברים.
כנראה זה מרגיש אותו הדבר כי הרגש שלי לאותם אנשים שסביבי לא משתנה, אני אוהבת אותם אותו הדבר, ואם כבר זה משתנה קצת כי לפעמים זה מרגיש שאני אפילו אוהבת אותם יותר, גם אם לא תמיד אני אומרת את זה.

אני יודעת שכל השינויים הקטנים האלו הם הכנה כלשהי לשינוי הגדול, אבל יעבור עוד זמן עד שהוא יגיע וכשהוא יגיע זה יהיה השינוי הכי גדול בחיי, הרבה יותר ממעבר דירה (הרי מעברי דירות עברתי יותר מ 30 בחיי הלא מאוד ארוכים), הרבה יותר מהחלפת עבודה (שגם את זה עשיתי לא פעם, כולל פתיחת עסק עצמאי משלי), השינוי הזה שיגיע בעוד בערך חמישה חודשים הולך להיות השינוי הכי חשוב הכי מרגש בחיים שלי, משהו שילווה אותי לתמיד, מהפך אמיתי...

ולמרות שלפעמים זה קצת מעורר רגשות מעורבים ואת הפחדים הרגילים שעולים בתקופה של שינויים גדולים, יש לי גם תחושה גדולה של שלווה עם ההחלטה לעשות את השינוי הזה, והרבה אושר שאני יודעת שרק ילך ויגדל מרגע לרגע, ולפעמים בא לי להריץ בהילוך מהיר את הזמן כדי להגיע לרגע הקריטי, ולפעמים בא לי ללחוץ על STOP ולעצור לשניה ולהסדיר את הנשימה ואת הדופק שרץ מדי פעם מרוב התרגשות, אבל בעיקר כשאני רואה את זה קורה אצל החברים הקרובים אני יודעת שאני כבר כל כך מוכנה להיות שם, במקום המיוחד הזה שיגיע בעוד בערך חמישה חודשים...