נכון שלכבוד הוולנטיין קראו למסיבה הזו ככה, וחילקו שוקולדים ומבחנות עם משהו אדום שלא העזתי לטעום בגלל ההריון ובסוף הערב קיבלה כל עלמת חן ורד יפיפה, אבל עבורי כל בילוי בלימיט זו מסיבת אהבה, גם בלי השוקולדים והפרחים ובלוני הלבבות.
להגיע למקום הזה באמצע הלילה, אחרי יום ארוך זו כבר משימה לא פשוטה עבורי בימים אלו, ולמרות הכל אני יודעת ששווה לי לעשות את המאמץ ולבוא.
כשמנהלים מקום באהבה זה נראה ככה.
החיוכים שמתחילים למטה לפני המדרגות וממשיכים למעלה בקבלת הפנים הכל כך חמה ואוהבת שאין בה טיפה אחת של זיוף.
הכל נקי שם, הכל אמיתי, וזה דבר שאסור להמעיט בערכו.
מגיעים למקום המון אנשים, את רובם אני בכלל לא מכירה, אבל האנשים שאני מכירה שרובם הם הצוות המדהים של המקום, נותנים את ההרגשה שכולם משפחה.
כנראה ככה זה נראה כי משפחה אוהבת בעצמה היא זו שמנהלת את המקום, וכל אדם שמצטרף לצוות מצטרף גם למשפחה.
מעולם לא הייתי חיית מסיבות, מוסיקה רועשת ועשן אף פעם לא היו חביבים עלי במיוחד, אבל התמהיל האנושי במקום הספציפי הזה עושה לי הכי טוב בעולם.
אני יודעת שאני יכולה להרדם בכיף על הספה ויהיה מי שיכסה במעילו וישמור שלא יעשנו ליד, יהיו אלו שיעירו לרגע רק כדי לתת חיבוק פרידה לבטן ולי רגע לפני שהם הולכים הביתה, יהיה קשה להתנתק ולצאת למרות שאור השמש כבר עלה.
אתמול השתעשעתי ברעיון לחגוג לקטנה את הבריתה הבדס"מית הראשונה, הרי חתונה שכזו כבר היתה... ואני יודעת שככל שהרעיון הזה נשמע מוטרף, אני אכן אארגן לקטנה תלבושת הולמת ונעשה לה במקום הזה מסיבה.
כי משפחה זה לא רק האנשים שנולדתי בתוכם, קשורה אליהם בקשר דם.
משפחה שבוחרים לבד זו משפחה מיוחדת לא פחות, ולפעמים אפילו יותר מזו שנולדים לתוכה.
לפני 16 שנים. 16 בפברואר 2008 בשעה 12:42
