הבוקר התנדבתי לאפר במסיבת פורים ב"שלוותא".
ניסיתי להכין את עצמי למה שמצפה לי שם, הסטודנט לפסיכולוגיה שמתנדב שם בקביעות ובא לאסוף אותי לאירוע גם סיפר לי על חוויות משם כדי שאהיה מוכנה נפשית, דיבר איתי על כל המאניה דיפרסיה ועל כל מיני הפרעות אחרות שאנו עשויים להתקל בהן באירוע.
הגעתי למקום, אבטחה מטורפת קיבלה את פנינו, את המתנדב הכירו אבל אותי ישר תיחקרו אם חלילה יש לי בתיקים דברים חדים ו/או זכוכיות.
באותו רגע שמחתי שעברתי לכוס פלסטיק למים לשטיפת המכחולים כי ככה לא הצטרכתי להשאיר אצל השומר בכניסה שום דבר.
את השתיה הביאו לחדר המאפרות בכוסות חד פעמיות ושמחתי שביקשתי מים כי אני שונאת לשתות שתיה חמה מכוסות קלקר, תמיד מרגיש לי שהטעם של הקלקר משתלט על שאר הטעמים של השתיה.
כשהגיעו החבר'ה להתאפר דווקא היה ממש רגוע.
כמובן שהיו כמה בנות שהיו פרפקציוניסטיות בצורה אובססיבית אבל כאלו ראיתי לא מעט גם "בחוץ" ולא רק כאלו משלוותא שמקבלות בגלל זה כל מיני כדורים, אז חוץ מאותן 2-3 בנות שהתעקשו על הגוון המדוייק של השפתון או על קו מסויים בעין הכל היה זורם ומהנה לכולנו.
אף אחד לא נראה שם כמו בסרטים בהם המאושפזים נראים או מסוממים לגמרי או פסיכוטים לחלוטין, הכל היה רגיל.
באירועים "רגילים" שאני עושה נתקלתי בטיפוסים הרבה יותר פסיכוטים ממה שראיתי שם, דבר ששוב מעלה את התהיה הישנה שעוברת לרבים מאיתנו מדי פעם בראש - מי בעצם הפסיכי האמיתי, אנחנו או הם?
P-:
לפני 16 שנים. 17 במרץ 2008 בשעה 10:48
