הכל כל כך מתקרב, המעבר, הלידה, כל השינויים הצפויים האלו בבת אחת כמעט...
ואז בלילה אני מתהפכת במיטה ומנסה להרדם ולא יודעת אם ההתהפכויות זה כי קשה לי למצוא תנוחה נוחה עם הבטן, או כי קשה לי למצוא מנוחה עם עצמי מרוב המחשבות שעוברות לי בראש או שזה גם וגם...
יוצאת מהמיטה בשעות פסיכיות בלילה ולפנות בוקר, בסוף מחליטה שזה הזמן לקחת קצת רסקיו ואפילו איזה ויטמין B קומפלקס להרגיע את מערכת העצבים ולהזמין שינה טובה יותר, וגם לשתות הרבה כדי שלא אתייבש מכל הפיפי שאני עושה בתדירות של טפטפת חקלאית בשדות המושב, ובסוף אני נרדמת.
אחרי שעה אני אתעורר לעשות פיפי, אבל כל עוד אני מצליחה להרדם אח"כ מיד זו כבר הקלה.
בסה"כ היום עוד יום חדש, ואני אוטוטו יוצאת לעבוד בהפקה עם מפיק שאני מאוד אוהבת ומאוד דואג לי ומפנק אותי, כי הוא קודם כל חבר ותיק ורק אח"כ המפיק של הפרסומת, והוא גם אפילו כמעט נהיה קרוב משפחה שלי אבל בסוף זה לא יצא...
אני יודעת שמחכה לי יום כיף בעבודה ואולי עוד המשך כייפי בבית הערב, ושלכל מה שמטריד אותי ימצא פתרון ואפילו קל במיוחד, ולמרות זאת אני יודעת שהייתי צריכה את הכמה דקות היום בבוקר כדי לדמוע קצת ולשחרר לחץ, ולילל לאבא ולצחוק על עצמי תוך כדי, כדי שהלחץ ישתחרר ויתפנה הרבה מקום מחדש לחיוכים שלי.
נהיה קצת צפוף לי בבפנוכו כשהדמעות אף פעם לא יוצאות, ומזמן כבר לא היה לי צורך לבכות מרוב האושר שהקטנה הזו שבתוכי מכניסה לחיי, יחד עם כל האהבה העצומה הזו שאני מוקפת בה מכל כיוון אפשרי.
לפני 16 שנים. 1 באפריל 2008 בשעה 6:59
