יש לי אחד כזה עכשיו על הפנים, די גדול.
ואתה שקורא בטח את הבלוג שלי ויודע שיש לך חלק בחיוך הזה בטח מרוצה.
טוב, אני לא אשתפך כאן יותר למרות שקשה לי להתאפק.
אני אשמור על שמץ של מסתוריות
ולא אחשוף יותר ממה שחשפתי.
(:
אין ספק שהטראומה של הדייט עם הקמצן עברה, והרושם הרע שהותיר בי נציג לא מוצלח של המין הגברי תוקן על ידי אחד ראוי יותר.
עד כמה מתאים לי - לא יודעת.
הנושא בבדיקה, אבל היה נעים, חזרתי עם חיוך!
לחזור עם חיוך מדייט זו גם חוויה מתקנת לדייט גרוע וגם מעורר סקרנות...
אני שואלת את עצמי שאלות כמו:
מי זה האיש הזה שיש לי חיוך אחרי מפגש איתו ובכלל נעים לי איתו?
סקרנית להכיר, לבדוק, לגשש...
לתהות האם החיוך הזה ישאר?
האם הוא ישאר ג'נטלמן כמו שהיה היום או שפתאום כשהכל יראה מדהים פתאום יעשה משהו זוועתי שידפוק את כל הרושם?
כל כך קשה תמיד להתחיל משהו חדש... זה מקפיץ כל כך הרבה רגשות סותרים וסערות פנימיות.
האם זה הזמן הנכון? האם זה האדם הנכון?
פתאום צריך להיות קשובים שוב לבטן, לשכל, ללב - ולא להזניח אף אחד מהם בכל שלב.
את כל זה אני אדחה למחר, לאט, לזרום, לאט, לטעום, לאט, ללמוד להכיר,
לאט לאט...
עכשיו אני עוד מעט אכנס למיטה שלי, ואתכסה בחיוך הזה ואלך לישון.
לפני 19 שנים. 11 בספטמבר 2005 בשעה 0:42
