לפני 16 שנים. 3 בנובמבר 2008 בשעה 22:48
פעם הייתי חיית לילה, הולכת לישון לקראת הזריחה או קצת אחריה כשיצאתי לבלות...
היום אני חיית כיס, עם גורה צמודת ציץ שיונקת וגדלה ומתפתחת במהירות מטורפת, והלילות כבר לא שלי, לפעמים רק קצת בין הנקה להנקה היא ישנה ולי יש רגעים גנובים זכר לימים ההם שבהם הלילה היה שלי.
עכשיו אני נלחמת בעפעפיים הכבדים ובעייפות כדי להצליח להיות ערה עוד קצת, להספיק טיפה יותר, להרגיש שבכל זאת אני מצליחה לעשות משהו מחיי הלילה שפעם היו שלי.
ואני יודעת שזו מלחמה אבודה מראש, שאפילו אם אני אנסה להשאר ערה כדי לשמוע תוכנית רדיו אהובה, שניה אחרי שאשמע את הקול המוכר והחם של השדרנית אומר שלום למאזינים, אני אכנע לעייפות ומילים שלה ישתלבו לי בחלום או שלא, אני פשוט אהיה עייפה מכדי לזכור...
