בת דודתי המבוגרת ממני ב 6 שנים כבר מעל שנה לא מצליחה להרות ועוברת טיפולים איומים עם זריקות הורמונים שמנפחות אותה למימדים לא סימפטים במרקם בצקי והופכות אותה לפצצת זמן רגשית מהלכת.
בעלה מזריק לה פעמיים ביום את כל ההורמונים האלה, ומבליג בכל הקריזות - העיקר שהם יהיו הורים.
היא חזרה לפני שבועיים מחו"ל מעוד טיפול שהסתבר עכשיו שנכשל.
אמא שלה ושלי ביקשו שאתחיל לדבר איתה על אימוץ, שאולי אני אצליח כי להן היא לא היתה מוכנה להקשיב.
לאמא שלי יש חברה שמעולם לא נישאה ומגדלת ילדה שאימצה מרומניה, לאחר שלא הצליחה להרות גם בטיפולי הפריה, ילדה צועניה יפיפיה ופילפלית. אמא שלי אומרת שהיא לא צועניה באמת, שיש אזורים ברומניה שככה נראים האנשים שם - שחומים עם עיני שקד, אבל אני מתעקשת שיש לה נפש של צועניה.
היא אחת הילדות הכי מדהימות שאני מכירה!
חשבתי על אימהות כל הלילה, התעוררתי מאוד מוקדם וחשבתי על זה שוב, גם עם אחי דיברתי על זה אתמול אחר הצהרים, על האושר בלחוות את המסע הזה של גידול ילדים לאנשים, מסע מדהים לדעתי! גם אם הילדים האלה לא נולדו בייצור עצמי אלא מיובאים מטיוואן.
אני רואה את האחים שלי איך גדלו מתינוקות לילדים ומילדים לאנשים נפלאים...
פריווילגיה של בת בכורה - לראות ולזכור את הרוב...
תמיד רציתי שכשיהיו לי ילדים שיהיה לנו כלב אחד של המשפחה שישאר לתמיד וכלב אחד שנגדל להיות כלב נחיה ונמסור אותו לאחר שנה וחצי בכל פעם ונקח חדש.
אני מאמינה שככה גם אחנך את הילדים לאחריות וגם לערכים של תרומה לקהילה.
היום בעקבות כל ההירהורים והדיבורים בקשר לבת דודה שלי, חשבתי על התור הארוך שיש לאימוץ תינוקות לעומת כל הילדים שכבר גדלו ואין להם בתים כי כמעט כולם רוצים תינוקות.
והתחלתי לחשוב שאולי לא רק כלב נחיה יהיה התרומה שלנו, אולי גם אוכל נוכל להיות משפחה אומנת...
לא קראתי את גלילה רון פדר בילדותי, היה משהו בפופולריות שלה שיצר אצלי אנטי והלכתי וקראתי את הספרים הפחות פופולרים בספריה תמיד (ולדעתי רק הרווחתי ככה ספרים לא מוכרים וסופרים שלא שמעו עליהם והגעתי לדברים מאוד איכותיים שלא התאימו לז'אנר ג'ינג'י וחבורתו).
בפעם הראשונה שראיתי משהו שלה היה כבר בסדרה "משפחה וחצי" על פי אחד הספרים שלה, סדרה שעסקה במשפחה האומנת בלי לטייח ולהגיד "הכל מושלם ואידאלי פה", סדרה שבה התמודדה המשפחה עם הקושי להכניס ילדים מבחוץ לתא משפחתי מגובש, לא להפלות בין הילדים שלהם לאחרים וגם לחנך ולהציב גבולות...
הוקסמתי.
אני בת 33 בקרוב, גם לא נשואה, אפילו את בן הזוג שלי טרם הכרתי, אבל אני אופטימית.
אני מרגישה בתוכי שעכשיו אחרי ששלב הקריירה בחיי מתבסס והעבודה מגיעה באופן שוטף ואני יוצרת לעצמי מוניטין טוב, עכשיו את האנרגיה שהשקעתי בקידום הקריירה אני יכולה להשקיע בקידום משפחה.
יש לי תחושת בטן שהכל קרוב, הזוגיות הנכונה, המשפחה...
נזכרת איך בתור ילדה כששאר הבנות היו שמות לעצמן ציפית על הראש ומתחפשות לכלה, אני בלילה הייתי דוחפת כרית מתחת לכותונת הלילה לבטן ומדמיינת שאני בהריון, מוציאה את הכרית ומחזיקה אותה כאילו אני מניקה ומדמיינת שאני אמא.
אז לא עיניינה אותי החתונה, גם היום לא...
המשפחה תמיד נראתה לי חשובה יותר מהמסיבה הזו שמבזבזים עליה כל כך הרבה זמן וכסף.
אני יודעת שיש בנות, ובהן מיטב חברותי, שהיום הזה חשוב להן והן מדדו שמלות וניסו תסרוקות ואיפור, ובדקו מנות ואולם והטקס הזה משמעותי עבורן.
כרגע כל מה שלי חשוב זה להקים את הקן שלי, מצידי גם בלי הפתק מהרבנות.
אולי יום אחד זה ישתנה, אולי לא, אבל כרגע אני לא מחפשת חתן, אני מחפשת את בן הזוג שלי שיהיה האבא של הילדים שלנו, שיהיה אבא מקסים, שיאהב את כולנו ואנחנו נאהב אותו.
אני מקווה שיהיה שותף לפחות לחלק מהחלומות שלי, ושיהיה לנו בית שמח ומלא נתינה.
לפני 19 שנים. 15 באוקטובר 2005 בשעה 8:12
