וניל עם פיצפוצית

הבוקר עליתי על הרכבת מנהריה להרצליה, ומשם קו 29 לרעננה לאירוע שנמצא מרחק דקות הליכה מהבית בו גרתי מעל 5 שנים, עד למעבר חזרה צפונה.
זה היה מוזר. הבטן שלי התהפכה מהתרגשות, כולו עיר שגרתי בה, אפשר לחשוב... רק באתי לעבוד, אפילו לא ידעתי אם אספיק לפגוש חברים או שאחזור מיד צפונה.
אבל משהו בכל זאת כל כך התרגש בי.

נכנסתי לחנות היצירה בה תמיד קניתי נצנצים והצטיידתי בארבעה גוונים שכמעט נגמרו לי, צחקתי איתם על עצמי - גרה בצפון אבל באה לקנות דברים לעבודה "ליד הבית" בחנות בה רכשתי את הדברים האלו מעל חמש שנים.
זה הרגיש כמו לחזור אחורה בזמן קצת.

דברים השתנו בעיר, אבל לא רציני: במקום המאפיה - סושיה, במקום חנות סנסור - בנק איגוד, אבל הרוב נשאר אותו הדבר.
עברתי ליד הבית שגרתי בו - על תיבת המכתבים עדין כתוב שמי, הדירים החדשים רק הדביקו תג שם חדש מתחת המדבקה הישנה, הדשא קצת הצהיב והוזנח אבל הרוב שם נשאר אותו הדבר.

בעבודה נהנתי מילדים באמת מקסימים, השקעתי בהם זמן ואת מיטב הריכוז והכשרון. האירוע התמרח שעה מעבר למתוכנן אז כל אחד ממעט הילדים שהיו חזרו עם שלושה ציורים מושקעים לפחות.

אחותי התעכבה קצת בת"א אז קבעתי איתה בסושיה שהיתה הקבועה שלי במשך שנים, אחרי מעל שנתיים חזרתי והזמנתי את הפוטו מאקי הצמחוני שלהם שהייתי כמעט מכורה אליו. בהריון לא אכלתי כי לא יכולתי להריח את האצה בלי לחטוף בחילה אבל כל כך התגעגעתי!!!
אם הקיבה שלי לא היתה מכווצת הייתי מזמינה שתי מנות אבל במצבי סיימתי מנה אחת ואני כבר שעות מרגישה שבעה.

חזרנו הביתה אמא לחוצה כי הקטנה אכלה כל היום מילקי, גלידה ומהעוף בקושי כירסמה את העצם, והיא לא נרדמה בצהריים. כמובן שקיבלתי עוד הרבה קודם SMS נוזף שהיא לא ישנה צהרים "בגללי" כי אני והציצי שלי ברעננה והן שם בצפון.
הזכרתי לה שכבר יומיים היא לא נרדמת בצהרים גם עם הציצי, פשוט יוצאים לה הניבים וגם עוד כמה טוחנות, וזה כואב לה מכדי שתרדם.
לפעמים אני תוהה אם זו אותה אחת שגידלה ארבעה ילדים ואז אני נזכרת שבעצם אבא וסבא וסבתא עשו את רוב העבודה של לגדל אותנו בשעה שהיא למדה במכון אדלר להיות מדריכת הורים והתחילה ללמד קבוצות בעצמה.
היא ניסתה לצעוק עלי ועל אחותי שחזרנו מאוחר והיא השכיבה את הקטנה לישון לבד, אפשר לחשוב... היא ילדה כזו טובה ומתוקה ולא עושה בעיות, מה כבר קשה כל כך להיות איתה קצת יותר מ - 10 שעות? נכון שזה קצת מעייף לפעמים אבל זה כיף לא נורמלי.
אחותי ואני היינו עייפות מכדי לשתף פעולה עם הצעקות. אחותי נכנסה לחדר שלה ואני גם רק לקחתי משהו מלמעלה וחזרתי ליחידה שלי.

עכשיו שמעתי קצת צעקות מלמעלה, כנראה אחותי העזה להוציא את האף לרגע מהחדר כדי לאכול משהו וישר חטפה צעקות מאמא.

צער גידול הורים.
תזכורת לעצמי - לא להיות אמא קרציה. לפתור דברים בלי צעקות. לא לקטר לילדה שלי כל הזמן על כל דבר. לעשות הכל כדי שהיא כשתגדל לא תצטרך לפרנס פסיכולוג/ית, אם אפשר...

היה לי יום נחמד ברעננה בלי הילדה, הרגיש לי קצת כמו פעם, למרות שאחרי העבודה ישר נכנסתי לאיזו חנות בצ'כונה הישנה, לקנות לה מתנה להביא לה מחר בבוקר כשתקום. כדי לצמצם את הבאסה שלה מזה שאני יוצאת לעבודה אני משתדלת להביא לה תמיד משהו קטן שתשמח קצת שיש לי עבודה (:

אני לא יכולה לגמרי להרגיש שחזרתי בזמן; גם כשהיא רחוקה, הקטנה שלי תמיד תמיד איתי בלב ובמחשבה.

עכשיו כשאני פה, והיא ישנה בחדר ליד, אני הרבה יותר שלווה, וגם היא.
כמו שאמרה כששמעה אותי נכנסת ולרגע התעוררה "אמא באה, אמא פה" ואז שוב נרדמה.
תמיד יותר כיף לנו כשאנחנו יחד, מקווה שזה תמיד יהיה ככה, שנהנה אחת מחברתה של השניה.