וניל עם פיצפוצית

כמו כל אם בישראל או בכל מדינה נאורה, מגיע השלב שבו יש דילמות לגבי מסגרות חינוכיות לילדים.
בינתיים הנסיכה עוד קטנה (שנה ותשעה חודשים) ואנחנו ביחד בבית עם גיחות תלת שבועיות למפגשים במרכז לגיל הרך. שני בקרים בשבוע ב"גן הקטן" עם גננת שמעבירה פעילויות להורים ולילדים, שירים, ריקודים, דיקלומים ומשחקים, ועוד יום אחה"צ של ג'ימבורי.
והאמת - סבבה לנו ככה!
אבל לאט לאט אמהות חוזרות סביבנו לעבודה, ובני השכבה של קטנתי נכנסים לגנים "רגילים" ובמפגשים שלנו יש יותר ויותר קטנטנים ופחות ופחות בני גילה.
בשנה שעברה מצאו כמה אמהות פתרון יצירתי בדמות "גן הורים" - קבוצה של 5-6 אמהות וילדים יחד עם מטפלת שכירה התארגנו יום גן שבועי אצל כמעט כל אחת מהן (אלו שלא נתרמו לעניין שילמו יותר כסף) והגן נודד בכל יום לבית אחר עם אמא אחרת, חוץ מימי שלישי שבהם הילדים במרכז לגיל הרך של היישוב בהפעלה עם גננת אמיתית.
היום ביקשו ממני להחליף את הסייעת של הגן לשעתיים וחצי, שילמו יפה ויכולתי להביא את הקטנה איתי, אז הסכמתי.
רציתי גם לראות איך זה עובד ואם כדאי להשתלב בסבב במקום כמה שבספטמבר יכנסו לגנים רגילים.
כשביקשו ממני להחליף את הסייעת שאלו אותי אם זה בסדר מצידי כי אני "רק צריכה לעזור להגיש, לפנות, להחליף חיתולים ולנגב אפים". לי אין בעיה עם זה. לא שאני מתה על זה אבל כפי שציינתי - רציתי לראות מקרוב איך הגן הזה מתפקד וזו היתה הזדמנות לראות בזמן אמת בלי הצגות איך זה מתנהל.
אמא נחמדה פתחה לי את הדלת, סיפרה עד כמה חשוב לה שהבנות תהינה במסגרת ביתית ככל האפשר לפחות עד גיל 3, אידאלים כמו חול ואין מה לאכול...
5-6 ילדים בגילאי שנתיים פלוס מינוס בסלון בייתי רגיל + פינת אוכל, בלי אירגון מינימלי של פעילויות חוץ מארוחת עשר ונישנוש פירות בצהריים זה מתכון לאסון.
משעמם להם אז מישהו מרביץ, מישהי אחרת סתם מיבבת, הבת הגדולה שהחליטה לא ללכת לגן ו"לעזור" לאמא הוסיפה רק עוד שמן למדורה בנסיונות שלה לרדות בילדים הקטנים ולהכריח אותם לצפות במופע קרקס שלקח לה שעה לארגן ובינתיים צעקה על הקטנטנים שפרקו את הקונסטרוקציות שבנתה מכסאות וספרים.
אני יודעת שהייתי אמורה רק לפנות אוכל, לקנח אפים ולהחליף חיתולים, כמו סנטה הסייעת הנפאלית שהיתה בחופש היום, אבל הגננת שבי חטפה קריז מהתוהו ובוהו ששררו שם, ועוד יותר מהכאפות שאחד המשתעממים הקטנים העיף לכל עבר, כולל גם לגמדה האישית שלי.
תפסתי פיקוד ושיקפצו לי כולם.
ארגנתי את ה"קהל" במשחקי קצב כשאני הכרוז שמכריז על ההופעה (שכמובן עדיין לא מוכנה כי הילדה כל פעם נזכרה במשהו אחר שהיא רוצה להביא מהחדר השני), ובינתיים הקטנים מחאו לה כפיים במקצבים שונים, תיפפו על השטיח או כל דבר אחר שעלה לי בראש, רק להפעיל אותם שלא יתחרפנו מחוסר מעש בציפיה לדיקטטורית הקטנה שרצתה להעלות את המופע מלכתחילה.
ואיפה האמא אתם בוודאי שואלים?
קצת אחרי הנאום האידאולוגי שלה על כמה חשוב לילדות להיות בסביבה ביתית עד גיל 3 לפחות, היא שיחררה שרשרת קיטורים על כמה קשה להיות עם שתי ילדות בבית ושיש להם עוד עסק לתפעל ושאפילו זמן להחליף מצעים בקושי יש לה, היא פשוט נעלמה.
נותרתי לבד בבית שלה, עם חמישה גורים בני שנתיים פלוס מינוס, עוד דיקטטורית קטנה בת ארבע או חמש, מנסה להבין איך בדיוק אני אמורה להתנהל שם...
אחרי שעה וחצי שאני מפעילה אותם לבד פתאום היא הופיעה מאי שם, אומרת שעכשיו הזמן לאכול פירות ואירגנו מהר ביחד את המקום וסידרנו שוב שולחן לאכול סביבו.
למזלי קצת אח"כ זמני תם ולקחתי את הגורה המשועממת שלי הביתה.
אין מצב שבספטמבר או בכל חודש אחר בלוח הגריגוריאני, העברי או האצטקי, אני מכניסה את הקטנה לסבב שכזה.
מה כל כך קשה לשחק עם חמישה ילדים קצת במשחקי קצב? קצת לשיר איתם? קצת לרקוד? לספר סיפור? זה הרבה יותר פשוט מלתת להם להשתעמם ואז לנסות למנוע מהם לכסח אחד לשני את הצורה ולחרב לך את הבית...

כשהאמא הזו אמרה לי שהיא שוקלת לפתוח בשנה הבאה גן קטן אצלה בבית, התאפקתי לא לצחוק לה בפרצוף או להבדיל לנעוץ בה מבט של "תגידי לי, נפלת על הראש?"

עכשיו כשהאופציה להצטרף לסבב הזה ירדה מהפרק, אני שוב צריכה לשבור את הראש מה נעשה. בינתיים שני בקרים בשבוע אני נשארת עם הגננות המעולות של המרכז לגיל הרך, אולי אני אצליח לשכנע את זו שמנהלת את המרכז שביחד נרחיב את הפעילות לעוד בקרים בשבוע לפעילויות עם או בלי אימהות, ואם נצליח לארגן גם פעילויות חוץ מחוץ לגן אז בכלל זה יהיה נהדר.
גם ככה אנחנו התחלנו להעלות כל מיני רעיונות לשיתופי פעולה.
אולי ביחד נצליח להרחיב את המרכז לגיל הרך ולהפוך אותו למשהו יותר שווה ממה שהוא עכשיו ולתת פתרונות גם למי שרוצה מסגרת מצויינת לילדים במחיר שפוי כדי לחזור במצפון נקי לעבודה.