אחרי העבודה היום הלכתי לאיזה מכון להתעמלות מגניבה כזו, על מיטות מצ'וכללות שמפעילות כל שריר קטנטן כגדול בגוף והופכות את הדבר הג'לטיני הזה שעלי לשריר מוצק, עם מוסיקה שקטה, עיצוב פאנג שווי, תה צמחים חופשי, עוגיות טעימות ליד, מדריכה צמודה ותומכת, שיא הפינוק ממש! אבל מה... המקום המגניב הזה גם יקר בטירוף וגם רחוק מהבית, והאוטובוסים לשם בתדירות מבאסת של פעם בשעה בערך.
אחרי שעה בתחנה בהלוך ועוד 45 דקות בחזור ועוד 3/4 שעה בצ'כונות בקו מאסף שעוצר בכל בלטה שלישית במדרכה החלטתי שאני אתקשר מחר להודיע שאני מוותרת על התענוג.
ניחא לשלם הון - אבל לחכות שנה וחצי להגיע ולחזור משם זה כבר מוגזם לי.
אפילו שהשרירים שם עבדו בטירוף - יש גבול למזוכיזם שלי!
מחר אני אעשה סיור בכמה מקומות ליד הבית, הלשינו לי שיש משהו מעבר לכביש שהוא גם זול וגם עם המון חוגים ובטח אני אמצא שם משהו שיהיה לי כיף למצק איתו את הגוף.
גם החברה המקעקעת שלי אמרה שאולי היא תצטרף אלי ואז זה בכלל יהיה כיף!
אחרי שבשבת מצאתי שערה לבנה ראשונה בקרקפתי זה רק חיזק אצלי את ההרגשה שהגיע הזמן להתאמץ ולשמור על הגוף הזה כדי שימשיך לתפקד היטב עוד כמה שנים טובות, הרי אני רק בשליש הראשון של ה"עד מאה ועשרים" שלי... ואני רוצה להשאר בכושר מצויין עד הסוף!
מענין כמה זמן תחזיק ההחלטה הזו עד שאחזור להיות פדלאה (:
לפני 18 שנים. 13 בפברואר 2006 בשעה 18:25