וניל עם פיצפוצית

כמו שמכניסים את ארבעת הנפילים (הקטנה 1.74 והגדול 1.90 ושני נפילים "בינוניים" באמצע) לבית משפחת XXXXX למיני קופר קטנטנה...

שניים עם המושבים מורחקים למקסימום האפשרי מקדימה, ושתים מכווצות בתנוחה פאקירית/יוגית מאחורה.

כך התנהלנו לנו שני אחי, אני ואחותי בפקקים לקראת ליל הסדר.

והמהדרין ואלו שיודעים לשאול ישאלו: הרי ידוע שבערב החג יש פקקים, מדוע לא התחלתם את יציאת מצריים כמה שעות קודם לכן?

וההחכמים לבית משפחתינו יענו שלא בא להם להדחס עם המוני העם ברכבת ישראל שבערבי חג ומועד ממלאה את קרונותיה בצורה שמעוררת פוביות באשכנזים דור שלישי לשואה, (כמונו).
אז הבן הבכור -זה שנולד שנה ושליש לאחר הבת הבכורה - שזו אנוכי), קיבל הצעה נדיבה לשאול את רכב השטח המשוכלל של חברו למען יסיע עצמו ושארי בשרו לחוג את חג החירות בצפון הרחוק.

אירע הדבר (לא זוכרת איזה דבר, זה היה סיפור ארוך ונרדמתי בראשיתו) והרכב הנ"ל לא נמצא כשיר לנסיעה ובמקומו השכנה המחזרת האובססיבית הזוממת להפוך את אחי החסון, הבלונדיני תכול העיניים לג'יגולו שלה, הפתיעה בנדיבותה ומסרה לו את המפתחות למכוניתה - מיני קופר בצבע חלודה, שעומדת בחניית ביתה המפואר במתחם מיליונרים ידוע במרכז כשהוא נטוש כי היא לא סידרה משהו ברשיון הנהיגה שלה...

מסתבר שאותה בחורה (שזכתה לכינוי קלי בנדי) סובלת מתחילתה של מחלה מסתורית שסימניה הראשונים הם חוסר יכולת לזכור את הקוד של האמובילייזר והדבקת המדבקה עם הקוד הלא נכון (הקוד של האקס המממן אותה ואת צאצאיתה עד עצם היום הזה) מעל למגן השמש. (או שמא זו לא מחלה אלא תופעות לוואי מצטברות של חימצון השיער לבלונד פלטינה זוהר?) וכך עוד זמן בוזבז בנסיונות התקשרות לחברה כדי לקבל את הקוד הנכון, וכל זאת שבערב החג עובדת כנראה רק טלפנית אחת והרבה אנשים סובלים מהלחץ הגורם לסניליות מתקדמת...

כך יצאנו אט, חיוור היה הבלונד של קלי (שגיליונות מפוברקים של "את" עם תמונתה על השער היו מפוזרים ברחבי הרכב יחד עם ליפ גלוס ורוד, מסטיק אורביט עם הגרגרים לשיוף השיניים, סוכריות ליקריץ שרק בייבי ואביס אוהבים לאכול (ומסתבר שגם קלי).

התדרדרנו לנו בקצב של מיקרו מילימטר בשעה עד שבסמוך לכפר ויתקין החלטנו שדי דיינו והגיע זמן לחפש מקום מפלט מהפקקים ולשחרר את עצמינו מהתנוחות היוגיות שכמעט גרמו לנו לנמק בגפיים התחתונות. וזאת כי אחי הבכור החליט שבמקום להתעצבן על הכביש ולשבת חנוטים כמומיות בתנוחות לא טבעיות במיני קופר, יותר עדיף לחפש פיסת דשא להשתרע עליה ולתפוס תנומה.

האתר המבוקש נמצא בבית הקברות הפסטורלי של הישוב. התנחלנו לנו בחלקת הדשא בין רבקה רובינשטיין לבית ויזל תנוח על משכבה בשלום, לבין אפריים בית הלחמי זכרונו לברכה, ותפסנו תנומה.

השמש חיממה והציפורים צייצו, הברחשים והיתושים העוקצנים ריחפו בינינו לבין הדשא (בליעת B קומפלקס פתרה את הבעיה הזו תוך 5 דקות) ובין נמנום לתנומה הקשבנו לגלגל"צ ללופ של 10 שירים מיינסטרימים החוזרים על עצמם בכל פעם בסדר אחר ולדיווחי התנועה שבינהם.

היונה שנשלחה בדמות קריינית רצף בת 18 ומחצה בישרה לנו שכלו הפקקים ויצאנו חזרה לדרך.
כמובן שבשעה זו כבר רוב בני ישראל ישבו וקראו בהגדה, ואנחנו היינו רק בשליש הראשון של הדרך.

תולעת זמן מסתורית גרמה לנו לאפקט מיוחד שהביא אותנו לביתה של אמא בכפר ורדים בפרק זמן סביר (חס וחלילה שניסע במהירות מעל המותר לחוק, הרי אם יש שני שלטים, אחד בכל צד של הכביש, שאומרים שהמהירות המותרת היא 90 קמ"ש הרי ש 2 כפול 90 זו המהירות המותרת, ואם כך - נסענו אפילו קצת פחות ממה שמותר...)

החלטנו שכיוון שכולנו קיבלנו במייל את הקליפ של סדר פסח כהלכתו בדקה אחת אז אפשר לוותר על קריאת ההגדה. התיישבנו שפוכים לחלוטין ליד השולחן ובלענו בשקיקה כל מה שאמא הגישה.

אחרי הארוחה עשינו סבב מקלחות ותוך זמן קצר מצא כל אחד את מיקומו במיטה/ספה שלו, מכוסה בשמיכה, בוהה בטמבלוויזיה ונרדם.

תם סדר פסח (לא ממש) כהלכתו...

הערה:
---------
כל השמות בפוסט זה בדויים, השמות האמיתיים נמצאים במערכת בית העלמין של כפר ויתקין