כנראה שאני משתפרת, כי המדריכה ניגשה אלי רק פעם אחת לתקן לי את הפוזיציה, וגם לא שאלה אם אני חדשה וזו פעם ראשונה שלי (בימי שלישי זו מדריכה אחרת מזו שביום ראשון שכבר מכירה אותי).
בקושי היה לי כוח להגיע לשיעור היום, אבל נשבעתי לעצמי שאני לא עושה לעצמי הנחות ולא מבריזה מהשיעור. "תעשי מה שתצליחי" אמרתי לעצמי בין פיהוק לפיהוק כשגררתי את עצמי בקושי בדרך לחדר כושר.
ובאמת, למרות שהיו לי רגעים שבהם הרגשתי שאני עוד רגע מחזירה את נשמתי לבורא או לפחות מתעלפת לכמה רגעי מנוחה, הצלחתי לעבור את השיעור הזה בשלום, ואפילו לעשות בסיום קטע סופי כזה שמסתובבים בו מהר מהר ועוצרים לרגע ואז מסתובבים שוב מהר מהר לצד השני ושוב עוצרים, ככה כמה וכמה פעמים. זה סוג של טראנס כזה, ואז לצנוח מותשת להרפייה.
ואפילו צעקתי שם כל מיני צלילי אום עם הנשימות והוצאתי את כל העייפות והמתח שהיו בתוכי וחזרתי הביתה רעבה (כמובן), מיוזעת ועם חיוך ענק.
בתור פדלאה מוצהרת, אני חייבת להודות שבינתיים אני מצליחה לעמוד במשימה שלי להתמיד בתרגולים ולא לזייף. האשטנגה יוגה הזו כייפית לי!
ביום שישי יש שוב יוגה עם המדריכה של יום ראשון, כמובן שאני הולכת!
לפני 18 שנים. 9 במאי 2006 בשעה 21:20
