וניל עם פיצפוצית

חזרתי לא מזמן מארבעה ימים במצפה רמון...
היה קררררררררררררררררררררררררררררררר
מאוד קר!!!

איפרתי שם בסרט סטודנטים.
הצוות היה מקסים, המגורים בצימר נחמד עם סבונים ביתיים ריחניים, האוכל היה טעים, השחקניות - אחת נחמדה אבל סגורה בעצמה והשניה - דווקא המפורסמת שבהן - מקסימה, תוססת ומלאת שמחת חיים.

הימים היו ארוכים, התחילו בחמש לפנות בוקר (השעה שבה בד"כ אני רק מתחילה לחשוב על ללכת לישון) והסתיימו בסביבות אחת וחצי בלילה. הרבה שינה לא היתה שם...

ארבעה ימים קרים, ארבעה ימים בלעדיכם, החברים היקרים שלי...
בלי הכלוב, בלי הצ'אט, בלי המסנג'ר.

מסתבר שבבסיסי חיל האוויר יש רק אייר-נט ולא אינטרנט נורמלי! בלי הצ'אט, בלי הכלוב, ואפילו בלי המסנג'ר שרשימת הסש"ק בו ארוכה יותר מכל קטגוריה אחרת...

אני פה מול המחשב, עוד בבגדי ג'יפה, מלאה באבק מדברי. אכלתי יוגורט רק לסתום את הרעב מהדרך, ונכנסתי לפה; לראות מי בצ'אט, כמה הודעות מחכות לי, מה שלום החברים שלי...

לחלקכם הצקתי ב SMS ובטלפונים בהפוגות בין שוט לשוט (לא הסוג שאנחנו מכירים ואוהבים, אבל כל פעם שאמרו "שוט" חייכתי לעצמי והתגעגעתי).

כשראיתי מנופים בהאנגר של האפאצ'ים שמסוגלים להרים משקל של עד 1 טון ישר חשבתי על אביס, ועל כמה נדנדות במבוק מלאות סאביות קשורות ועטופות שעווה אפשר להרים במנוף שכזה, ולא היה לי את מי לשתף.

הימים בקושי עברו,
השעות בקושי זזו...

אלו היו ארבעה ימים ארוכים כל כך, מעייפים כל כך...
אבל כל טלפון מכם החייה את החיוך הנבול, כל SMSנתן עוד כוח, מצאתי את עצמי מדפדפת שוב ושוב בתיבת ההודעות בסלולרי ושואבת כוחות מכם, החברים הכי טובים שהיו לי אי פעם!

עכשיו אני בבית...
עכשיו אני כאן!