תכננתי להגיע למועדונית לערב היפני, אני מאוד אוהבת את התרבות הזו והייתי סקרנית לראות מה יהיה שם, אבל עבדתי המווון שעות היום ובלילה בקושי ישנתי.
הכל בגלל שקאמור היה חייב לפרסם דווקא בחצות את החידות שלו, ומה לעשות שאני כבר מכורה למעמולים?
השכמתי קום, הייתי בפקקים של הבוקר די הרבה זמן, הגעתי לאיזה מוסד גריאטרי בנתניה לצילומים.
כיף לא היה שם, מסריח כן.
היה שם ריח של בית חולים וצילמנו בחדר קטן וסגור.
היתה מכונת עשן כדי ליצור אווירה, והיו סצנות עם סיגריות, והכי גרוע - איש סאונד מפליץ.
חדר קטן, סגור ומחניק והבוריס הזה בלי בושה משחרר נפיחות מצחינות כדי לחנוק אותנו סופית.
בכל פעם שהבמאית אמרה "קאט" כולנו רצנו החוצה כדי לנשום לרווחה.
הצוות היה מקסים אבל האוכל מחורבן (לחם וגבינות לבנות בלי ירקות בכלל)
אפילו ביטלו את האפקטים של הפציעות שהיו אמורות להיות, השאירו לי פצע חום קטן אחד והמון זיעה.
באסה איתם. ואני חשבתי שיהיה לי לפחות קצת אתגר מקצועי.
הצילומים נמרחו והיו עיכובים ועד שהגעתי הביתה הייתי כבר גמורה.
נשכבתי על הספה מול סרט יפני נחמד והבנתי שזה יהיה הערב היפני שלי, על הספה מול הטלוויזיה , ואח"כ קצת מחשב, מקלחת ושינה מתוקה.
סושי וסאקי אני אארגן לעצמי בפעם אחרת.
לפני 18 שנים. 25 במאי 2006 בשעה 21:09
