אתמול, אחרי הרבה סערות, שרתי לעצמי את שלום, הוא איש חכם השלום הזה, ואמן יוצר מדהים.
במקלחת שרתי לעצמי עוד כמה שירים שלו ונכנסתי למיטה עם ספר.
החלטתי לקרוא שוב את "האלכימאי".
אם יש ספר שיודע לדחוף ולעודד כשהכל נראה קשה - זה הספר.
(טוב, אחד מהם, גם פוליאנה נשאר אצלי במקום הראשון מאז קראתי אותו לראשונה בכתה א', אני חושבת...)
ותוך כדי שאני קוראת את הספר הזה שמדבר על סימנים ואותות ושפת העולם, פתאום ברדיו מתנגן שלום ושר לי "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"...
אם זה לא סימן אז מה זה?
ושמתי את הספר על השידה ליד המיטה ונרדמתי עם חיוך.
"מכתוב" מה שצריך לקרות קורה...
לא מוותרת על החלומות שלי, לא נשברת גם כשקשה, יודעת שאם זה נהיה כל כך קשה אז סימן שהאושר הגדול ביותר קרוב, במרחק נגיעה מכאן, ועכשיו יותר מתמיד, אסור להשבר.
האוצר שבקרקעית הים מחכה, צריך לקחת נשימה עמוקה ופשוט לצלול.
לפני 18 שנים. 31 ביולי 2006 בשעה 8:37
