וניל עם פיצפוצית

עוד קצת יותר מיממה
זה כל כך קרוב ועדיין לא מוחשי.
אולי כי עוד לא ארזתי, ערימה של בגדים זרוקה על המיטה ומזוודה גדולה על הרצפה ואני הגעתי הביתה עייפה כל כך וניקרתי מול הטמבלוויזיה ליד התנור החם...
לא נקלט לי שבעוד יממה וקצת אני אהיה בתוך מטוס ענק, שעות של טיסה, בדרך אליו, בדרך לשם... רחוק כל כך,
וזה מפחיד!
ואני עומדת לעשות את זה למרות הפחד!

אני אטוס אליו, נפגש אחרי כל השנים האלו שלא נפגשנו,
נהיה יחד כמעט 24/7 במשך שלושה שבועות, משהו שלא עשינו מעולם...
נהיה אמנם גם עם אנשים אחרים במסיבות ובטיולים, אבל נהיה גם הרבה שעות לבד, רק אני והוא.

שלושה שבועות שלמים עם מישהו שלא ראיתי מאז גיל 20 חוץ מפעמיים שלוש לכמה שעות ספורות בכל פעם, וגם מאז עברו שנים רבות.
אני יודעת שהוא אוהב אותי, הוא תמיד אהב.
אני יודעת שאני אוהבת אותו, זה תמיד היה שם ומאוד חזק.
ואין לי מושג איך יהיה לנו ביחד אחרי כל השנים לחוד,
ואין לי מושג איך נסתדר כל כך הרבה שעות יחד, בלי הדברים מסביב שתמיד עשינו פעם כשהיינו בצבא.
אני פשוט צריכה לסמוך על הרגש,
ועל השעות שדיברנו בטלפון בחודשים האחרונים מדי יום כמעט,
וללכת עם הבטן שאמרה שהכל יהיה בסדר,
ושאני לא אהיה שם לבד.
והוא איש אמיץ וישר ואוהב והוא יגן עלי מכל רע
והוא ישמור אותי קרוב אליו
וידאג לי שלא אפחד.
ואני יודעת שכשאראה אותו צוחק מולי אני כבר לא אפחד יותר בכלל
החיוך הזה שלו נותן תחושה טובה שכזו, שהכל יהיה בסדר, שהכל כבר בסדר גמור!
ויהיו דברים שירגישו לנו כמו פעם
ויהיו דברים שיהיו עבורינו לגלות אחד את השני מחדש
ונהיה באמת מאושרים ביחד
כמו פעם, כשהיינו ילדים בני 19, בחורף ההוא הקר, כשירד שלג גם במקומות הנמוכים
והתכרבלנו לנו במיטות הצבאיות המסריחות מאבק, לאור התנור ספירלות הקטן בחדר קצין תורן המיניאטורי,
והוא היה נרדם מכורבל צמוד צמוד אלי, טומן את ראשו בחיקי ואני בקושי נרדמתי מרוב ההתרגשות
הייתי נושמת אותו לתוכי, מסניפה עמוק עמוק את הריח המתוק שלו
מאוהבת לחלוטין, דפיקות לב מטורפות רק מהנוכחות שלו לידי.
היום אני אחרת
כבר לא אותה ילדונת תמימה
עברתי דבר או שניים בחיי, ידעתי אהבות וידעתי שברון לב
והרבה אנשים באו ויצאו מחיי, ויש בודדים שנשארו
והוא מהמעטים האלה שכבר 15 שנה לא יוצאים לי מהלב.