אולי הייתי אמורה להרגיש עוד כאב ועצבות על משהו שנגמר כשרק התחיל בעצם להיווצר,
אולי הייתי אמורה לשמוח ולהיות באופוריה מההתחלה החדשה למרות שאני יודעת שזו דרך ללא מוצא ושאני אגיע, איהנה מהחוויה והדרך, אעשה פניית פרסה ואחזור בחזרה למקום ממנו באתי, רק קצת אחרת...
אבל במקום להרגיש כל כך הרבה דברים אני בעיקר מאוד מאוד עייפה, משתעלת, תפוסה, מתבודדת, מרגישה קצת תקועה, אבל יודעת שבקרוב דברים יזוזו שוב. אני מרגישה את זה מבפנים...
זה החורף שמכניס אותי לאיזו תרדמת דובית, לרצון להתכנס פנימה, לנמנם ולא לחשוב יותר מדי.
לפעמים בחורף אני כמו הרקפות שלי, תופסת עירנות, צומחת, מוציאה עלים וניצנים ופורחת אל העולם הרטוב שבחוץ. אבל השנה אני יותר דובונית, נשארת לי במערה הנעימה שלי ונחה.
אז השנה אני אפרח באביב, מותר לי לגוון קצת. זה משעמם להיות כל הזמן אותו הדבר.
לפני 17 שנים. 11 בינואר 2007 בשעה 1:01
